דם רצח ודמעות

לפרופ' יולי תמיר, בוקר טוב

זה לא ממש בוקר טוב. כך לפחות הרגשתי כשהורדתי את בתי בת ה-14 הבוקר בשער בית הספר. ביקשתי ממנה לא להסתובב לבד ושאפילו לשירותים - תלך עם חברה.

ומה היא ענתה? "אמא אל תדאגי, כבר שבועיים שאנחנו בקושי הולכות לשירותים – בגלל הפחד מבני סלע, אז מה - נראה לך שהיום נלך?".

אני מקווה שבעת כתיבת שורות אלו את כבר עושה את דרכך צפונה לרמת הגולן. למרות שמתחם הישוב קצרין לא ממש נכלל בקו הירוק.

עזבי את כל הסיפור הזה עם ספרי הלימוד, מפות 67' והמלחמות על מורשת לבנת וצאי לאלתר למוקד הזוועה – השירותים בבית הספר נופי גולן שבקצרין.

שרת החינוך, את אמורה להיות האמא והאבא של הילדים הללו, שאנו ההורים שולחים כל יום לבית הספר וחושבים (והיום לא ממש משוכנעים) שזה המקום הבטוח ביותר עבורם.

את הנציגה שלנו, ההורים, בממשלה ובכנסת ואמורה לדאוג שיהיה לילדים הללו, שהם העתיד של המדינה, את החינוך הנכון אך גם את הביטחון ובעיקר, שיחזרו הביתה בשלום.

לא ממש מעסיקה אותי הסוגיה אם ילדי ידעו עוד תרגיל בטריגונומטריה או עוד פרק בהיסטוריה ותנ''ך. כן מטרידה אותי השאלה האם הילדים יצאו עם ערכים ודרכי נועם לחיים. אלא מה? שדה הקרב של הילדים הללו מתחיל בגיל צעיר במגרש בית הספר וטועה מי שחושב שטירונות היא התחום הבלעדי של צה"ל.

את אולי אינך יודעת, שיש ילדים שמגיעים לבית הספר חמושים בסכין, אחרים באגרופן ואת זה השומר בכניסה לא יכול לגלות. מדוע? כי אף אחד לא נתן לו רישיון לחפש בתיקי הילדים. בשעות החוגים של אחרי הצהריים השומרים בכלל בבית. האלימות שסובבת אותנו, הפיזית והמינית והמילולית, לא פוסחת על מוסדות החינוך. בצער ייאמר, כי כשעולה נושא הקללות והאלימות המילולית, תמיד יימצא התלמיד התורן בכיתה שירים אצבע וישאל: מדוע מה שמותר בכנסת אסור בכיתה?

כן, שאלה לעניין אבל במצב שבו בכנסת מתלהמים – אולי צריך שאת תתייצבי אל מול המצלמות או תצאי בפקודת יום מערכתית-חינוכית, שבה תאמרי את מה שצריך להגיד בנדון - כמי שאמונה על החינוך, ומזה כחודש גם על התרבות.

את יודעת, למשל, שמזה כמה שנים מתנהל ויכוח אימתני בכל הנוגע למשרה הפחות נחשקת של 'אחות בית ספר'. וכך יוצא שילד שנפצע בזמן הלימודים, אין לו עם מי לדבר חוץ מאשר בסלולרי עם ההורים שלו ולבקש מהם שיבואו מהר ל'הציל' אותו. ואבוי אם תלמיד יחליק במדרגות, שהרי אז את העזרה הראשונה הוא יקבל רק מהחובש באמבולנס, כי לא בטוח שהמורה שאמונה ומיומנת בעזרה ראשונה – מלמדת באותו יום ובאותה שעה בה התרחש האירוע.

את חייבת את זה לא רק לתלמידי בית הספר אי שם בצפון, את חייבת את זה גם לי כאמא ולכל ההורים. את יודעת ששם בבית הספר יש אלימות מכל סוג שרק תרצי. כבר בחטיבות הביניים יש פינות עישון סודיות ואף מורה לא מעיז להתקרב לשם, כי מה שרחוק מהעין לא בטוח שכדאי שיהיה קרוב ללב ולריאות שלהם. בכלל, את יודעת שבהפסקות מעדיף צוות בית הספר לסגור את דלת חדר המורים וכל מה שקורה מחוץ למתחם הזה - להשאיר למורים (ובעיקר למורות...) התורנים – אך אלו לא עומדים בפרץ ואחרי ההפסקה הם רק רוצים לחזור הביתה בשלום ולא עם שריטה עמוקה במכונית – רמז שנכנסו יותר מידי לוורידים של האלים התורן.

ואת יודעת שיש בתי ספר בהם גונבים מתיקי הילדים? לא כריכים, אלא כסף, חפצי ערך וטלפונים סלולריים. לא תמיד מנהל בית הספר מעוניין להכניס לתמונה את חוקרי המשטרה, כי בסה''כ עלול הדבר לפגוע ביוקרת בית הספר ובעיקר בשמו הטוב של אותו מנהל.

בקיצור, פרופ' תמיר, קחי פסק זמן מפוליטיקה וגשי לעשייה חינוכית אמיתית – אנחנו ההורים מחכים לך ונשתף איתך פעולה, אבל יותר מכל מצפים התלמידים שמשהו ישתנה.

ובנתיים, אולי כדאי להציב מצלמות במעגל סגור בבית הספר? שידורים חיים מזירת הנעורים יאפשרו פיקוח ותיעוד וגם יהוו הרתעה של ממש ובעיקר – עקבות.