פרשנות: דו"ח בייקר מתעסק בשולי ולא בעיקר

בטהרן מקבלים היום את דו"ח בייקר-המילטון בעניין גדול מאוד, ולא פוסלים פתיחת משא ומתן עם ארצות הברית, בתנאי שהנשיא בוש לא ידרוש כתנאי מוקדם הפסקת העשרת האורניום. למעשה האירנים מוכנים לדיאלוג שכזה עם ארצות הברית בלי קשר לדו"ח, שספק אם תהיה לו השפעה של ממש באשר למדיניות ארצות הברית במזרח התיכון.

תשומת הלב של הסורים ושל האירנים נוגעת לעירק, ואפילו הסורים בקושי התייחסו לנושא רמת הגולן המופיע בדו"ח. שר החוץ הסורי הותיק פארוק א-שרע מברך על הדו"ח תוך שהוא עוקץ את וושינגטון. הוא מכנה את הדוח הזדמנות ל"תיקון" המדיניות האמריקנית באיזור למרות שהדבר נעשה "באיחור רב". הנשיא בוש מוכן גם הוא לפתוח במשא ומתן עם אירן, בלי קשר לוועדה, בתנאי שתחדול מהעשרת אורניום כתנאי מוקדם. נדמה לי שתיווך יצירתי מעט יכול לגשר בין שני הצדדים המעוניינים בשיחות.

דו"ח בייקר הוא דו"ח מיושן, הרואה את המזרח התיכון במונחים של לפני עשרים שנה, ולכן בעל ערך מוגבל בלבד. אם הוא סבור שהחזרת הגולן תפתור את בעיות המזרח התיכון הרי שהוא טועה ומטעה. סוריה היא מדינה שולית כיום, משטרה משולל לגיטימציה בחוגים רבים בעולם הערבי ומסיבות רבות, ואין קשר בין עניינה הפרטי בגולן לבין החזון השיעי של הרמת הראש בלבנון, בעירק ובאירן, ואין לזה שום השפעה על עליית האסלאם הפוליטי באיזור.

כזכור, סוריה היא מדינה חילונית (מפלגת הבעת' השלטת היא חילונית וסוציאליסטית), שהאיסלאם הפוליטי רק עושה בה שימוש ציני, וכשיתחזק הוא יבעט גם בה. הוכחה לטענה כי עניין הגולן לא יפתור דבר במזרח התיכון סיפק לאחרונה הנשיא בשאר אסד עצמו, כאשר קבע בראיון עיתונאי שאפילו תחזיר ישראל את הגולן לסוריה, עדיין יישארו על הפרק הבעיות הבוערות של המזרח התיכון.

באשר לפלסטינים, ובכן, הם אכזבתם הגדולה של מרבית האירופים והשמאל בארצות הברית, שכן כל מדיניותם היתה בנויה על תמיכה בזכויות הלאומיות של הפלסטינים שיושגו במשא ומתן, כמשלט פוליטי מובנה אל מול ישראל. אך מה, לעזאזל, עושים כאשר מנהיגות הפלסטינים, קרי חמאס, כלל אינה מעוניינת עוד בזכויות לאומיות או שאינה מעוניינת כלל במשא ומתן עם ישראל?

כמו שקרסה תפיסת האירופים את הסכסוך הישראלי-ערבי, כך גם דו"ח בייקר אינו מספק לכך שום חידוש, אלא משאלות לב הנראות כשייכות לעידן אחר. הדו"ח צודק שיש לכונן מעין "ועידת מדריד" איזורית, כפי שהיה לפני 15 שנים, לייצוב המצב, אך מדוע על חשבונה של ישראל? מדינות המפרץ מודאגות ביותר מאירן, לא מישראל, תוך שהן יודעות שלמשא ומתן ישראלי-פלסטיני או ישראלי-סורי אין הרבה השפעה על מדיניות אירן, השיעים, חיזבאללה או אחרים.

על זה היו אומרים בעולם הערבי את הפתגם: "הניח את הסיר ואחז במיכסה" (תרכ אלטנג'רה ותמסכ באלרטא), דהיינו הדו"ח מתעסק בשולי על חשבון העיקר. האם הדו"ח מתייחס לדאגתה האמיתית של ישראל מאיום פצצה גרעינית אירנית? האם הדו"ח יציע ברית הגנה בין ישראל לבין ארצות הברית, ובכך גם יפעל להרתיע את אירן ולדרבן אותה למשא ומתן עם וושינגטון? האם שמענו איזושהי מחשבה מקורית או חדשנית בדו"ח?

זהו דו"ח לא רלוונטי ולכן מאכזב, המעיד על שוליותה המצערת של ארצות הברית במזרח התיכון ועל חוסר המקוריות של קברניטיה. ארצות הברית יודעת שהיא תצטרך לסגת מעירק, יודעת שהיא תצטרך לדבר בנוגע לכך עם אירן, אולי גם עם סוריה, ויודעת שהמשא ומתן הישראלי-פלסטיני תקוע עמוק, קודם כל בגלל הצד הפלסטיני. במה מקדם אותנו, אם כן, הדו"ח המדובר כל כך?