סיפור שמתחיל בלוויה של מפורסם

לקטלוג אירועי המדיה בישראל צריך להוסיף גם את "הלווית הידוען". בניגוד להלוויות רגילות, שלא ממש מעניינות אף אחד מלבד את קרובי המת, הרי שלמסעו האחרון של הסלב ישנם חוקים תקשורתיים ברורים שבינם ובין מסורת ישראל אין הרבה מן המשותף. בעוד טקס הקבורה של אנשים מן הישוב הוא לרוב פרידה עגומה מבן משפחה או חבר, הרי שהטמנת גופתו של הסלבריטי היא שלב נוסף בהחדרת מורשתו לסדר היום הלאומי תרבותי.

מבחינת התקשורת, ועם כל הכבוד למת המונח לפניה, השחקנים המרכזיים בטקס ההלוויה הם דווקא הסלבריטיז שבאו לחלוק כבוד אחרון לחברם. תמונות של מפורסמים בכיסוי ראש ומשקפי שמש כהים יוצמדו לכתבות שיתארו את מסע ההלוויה והכתבים הרגישים יפליגו בתיאורים פואטיים של מפורסמים מתרגשים, בוכים ובעיקר מסכימים בשתיקה שיצלמו אותם. הקהל בהלוויות כאלו לעולם אינו פסיבי. הוא תמיד עסוק בחיבוקים ונשיקות, כאילו המגע הגופני יצליח להסביר לקוראי העיתונים שגם סלבס הם בסופו של דבר בני אדם כמו כולנו.

שחקן משני אך הכרחי בכל הלוויה כזו הוא "הכוכב המסתגר". לרוב יהיה זה מפורסם לשעבר, שבחר להתכנס בביתו שנים ארוכות, ועצם היציאה מהמחילה והגעתו לאירוע מלמדת כמה חשוב ורב פעלים היה הנפטר. המצלמות יתמקדו בכל עווית בגופו, זה שמרד בחשיפה הציבורית. אם יבחר להשמיע דברי הספד, הם יעלו את האירוע בעוד מדרגה בדרך לגן עדן, ויצוטטו בכלי התקשורת ללא הרף.

הספד מפוליטיקאי מוערך או איש ציבור תהיה עוד עדות למעמדו של הנפטר. מילות נחמה של שר חינוך ילמדו על תרומתו של המת לתרבות, משפטי פרידה של מדינאי יעניקו את המגע הממלכתי למסע ההלוויה, וכך הציבור יטעה לחשוב שהמדינה כולה נפרדת ומתאבלת על האובדן. גם מקומן של קלישאות השכול הקבועות ישמר. אם ירד גשם אזי השמיים בוכים, מישהו יספר תמיד על התכניות שתכננו בקיץ הקרוב וכבר לא יתגשמו ואחד הסלבריטיז לעד יעמוד שעה ארוכה ליד חלקת הקבר לאחר שהתפזרו כל המשתתפים.

תפקיד חשוב בתיעוד ההלוויה שמור גם לאזרח הקטן. רצוי שיהיה זה נער צעיר או קשיש מיישוב מרוחק, שעשה את הדרך הארוכה רק כדי לחלוק כבוד אחרון לאיש שכל כך העריץ. עיתונאים חרוצים יחפשו בשולי הטקס גם את הנערה החיוורת המחזיקה בספר שירים חתום בידיו של המנוח, וכך יזכו להביא זווית נוספת, אך כל כך צפויה, לקשר עליו שמר המת עם עדת מעריציו ועם פשוטי העם, אפילו כאלו שמתגוררים בפריפריה.

עורכי העיתונים ומהדורות בטלוויזיה אינם צריכים לעבוד קשה. כולם במשחק הזה יודעים את תפקידם. נאום אחרון או שיר ללא סוף יישלף על ידי מקורב, על מנת להוכיח עד כמה אינטימי היה הקשר שלו עם המת, ולא כעדות לשפע יצירתו של המנוח. בוקסה עם אחד ההספדים תופרד מהכתבה ותוצלל בשחור, והמרואיינים יסתדרו בשורה כדי לספר עד כמה היה יקר הנפטר, ואיך הם עצמם קשורים למורשתו למפעל חייו.

רק ציבור הקוראים, הצופים והמאזינים עדיין נותר תמיד המום מצונאמי האבל שעובר על התקשורת. רבים מצטרפים לעדר המתאבלים, ורק בודדים שואלים מדוע לא חגגה התקשורת את עשייתו וחייו של אותו מפורסם, כשם שהיא עושה במותו. נותר רק לדמיין באיזו עדינות מושחזת היה לועג לכל זה עלי מוהר ז"ל.