אפשר גם לרקוד בכסא גלגלים

לכבוד יום המוגבלויות הבינלאומי המצוין היום, ביקשנו לעשות כתבה בנושא "דברים שאי אפשר לעשות בכסא גלגלים". כשהתקשרנו למנדי לייטון-בלישה, בת 33, בכסא גלגלים מאז הצבא ופעילה לזכויות הנכים, היא לא הסכימה בשום אופן לשתף פעולה עם כתבה כזאת.

"אני לא רוצה להיות חלק מכתבה שמציגה רק את מה ששלילי ואת מה שאני לא יכולה, כשאני נאבקת ללמד אנשים שיש דרכים לחיות גם עם מצב של מוגבלות. להתמקד במה שאי אפשר זה לא ישנה שום דבר מלבד אנשים שיגידו 'איזה מזל שאני לא את'". אז בבקשה, 10 דברים שאפשר לעשות למרות המוגבלויות. שנתחיל?

"אחד מהבילויים האהובים עלי ועל בעלי", מספרת מנדי, "זה ללכת בשבת לנס הרים, בהרי ירושלים". יש שם שביל הליכה מותאם, ובסופו גן משחקים שמותאם ל[[נכים]]. מנדי אומרת שהוא "בנוי בצורה מושכת, וכל ילד שעובר במקום לא יכול לעבור שם בלי לרצות לשחק. פתאום אני קולטת שכשאני אהיה אמא, זה יהיה אחד המקומות היחידים בהם אני אוכל לבוא ולסובב את הילד שלי על הקרוסלה. זה לא מאפשר רק לילדים עם מוגבלות לשחק, הוא גם יכול לאפשר לילד עם מוגבלות לשחק עם ילד בלי מוגבלות".

יש אנשים שהיכולת להיות אמא או אבא לא ברורה מאליה. מנדי אומרת שיש קבוצה גדולה של נכים, שלא מסוגלים ללדת בגלל מצבם הפיזי. "בעולם המודרני", מנדי אומרת, "גם אנשים שלא יכולים להיכנס להריון, או נשים שיש להן סכנה בנשיאת הריון, יכולים להיות הורים". הטכנולוגיה, מדיניות האימוץ, והאפשרות לפונדקאות, הופכים את החלום הטבעי הזה לאפשרי.

מנדי מתרגשת לצפות באודישנים של "נולד לרקוד", ומסבירה בגאווה: "בעונה הזאת כבר ראיתי שני רקדנים בכיסאות גלגלים, ורקדן עם [[קביים]]. זה נכון שאף אחד לא באמת חשב שהם מנסים להתקבל לתוכנית והשינוי הגדול יקרה כשהם ישתתפו, אבל הם באים כדי להגיד – הנה, אנחנו יכולים גם".

ספורט נכים הפך למראה כל כך שגרתי במדורי הספורט, שזו כבר כותרת בנאלית. לכן נסתפק בתמונה של השחיינית [[קרן לייבוביץ']], שהביאה לנו מדליות והרבה כבוד באולימפיאדות.

מנדי אופטימית. היא רוצה להאמין שבעוד כמה שנים תסתכלו לשולחן הסמוך, ותראו אנשים שמחליפים את הכסא המשרדי ב[[כסא גלגלים]]. "עצם ההמצאות של אנשים עם מוגבלות במקום העבודה יש לו מסר. זה חשוב לא רק לחברה, אלא גם לאנשים עם מוגבלות והתפיסה שלהם את עצמם, כאנשים שתורמים לחברה כמו כל אדם". יש התקדמות אמיתית, היא אומרת. מוקמים היום מאגרים של מעסיקים שמוכנים לקבל לעבודה אנשים עם מוגבלויות, אפשר לעבוד מהבית, וגם החוקים מסדירים את הנושא. "אני מחכה ליום בו בנאדם עם מוגבלות יעביר תוכנית בטלוויזיה שאין לה שום קשר למוגבלות שלו, פשוט כי הוא מנחה מצוין", אמרה.

נסיעה באוטובוס לא מסתכמת ב"שלום" לנהג וניקוב כרטיסיה. מה בדיוק עושים עם כסא הגלגלים? איך עיוור יודע למצוא את הקו שלו? בעקבות חקיקה שיזם ארגון "בזכות", יותר ויותר אוטובוסים מותאמים לכסאות גלגלים. מנדי אומרת שבאופן אירוני, בגלל הרחבת הפתחים בכניסה לאוטובוסים, דווקא העיוורים מתקשים ללא העמודים שכה סייעו להם. כנראה שאי אפשר להשיג הכל.

"קרתה באינטרנט מהפכה מדהימה", אומרת מנדי. "גורמים הבינו שזו אוכלוסייה ששווה להשקיע למענה. זה לא רק עניין של זכויות, אלא ממש סקטור שמכניס כסף". באינטרנט הולך ומתפשט סטנדרט של נגישות, בעיקר לעוורים ומוגבלי תנועה בידיים, שגולשים באמצעות תוכנות קול. מנדי מבקשת שתי בקשות פשוטות מבוני האתרים: 1. אפשרו הגדלה של האותיות. 2. צרו גרסה שמאפשרת לבטל את תצוגת התמונות. תוכנות קול לא יכולות לקרוא [[גרפיקה]], וזה מאוד מעצבן.

גם ילדים מוגבלים יוכלו ללכת למחזות זמר הבאים עלינו לטובה (?) בחנוכה. מנדי אומרת שתיאטראות רבים התקינו מערכת הגברה מיוחדת לאנשים עם מכשירי שמירה, ובהרבה מהם מחלקים מכשירי שמיעה מיוחדים. גם שחיה בבריכה היא כבר לא חלום רטוב, בירושלים יש בריכה ציבורית רגילה שהותאמה לאנשים עם מוגבלות. "צריך מן כסא מיוחד שמוריד אנשים לתוך המים", אומרת מנדי, "וצריך מסביב לבריכה גם חומר שמונע החלקה, ובליטת שמאפשרות לאדם עיוור או כבד ראיה לדעת איפה שפת הבריכה".

הדיונים בכנסת, וגם היום הזה, הנכים כבר מזמן לא בעמדה של החלשים. "ההתנדבות שלי בארגון הוא מה שנתן לי את הכוחות. את האמונה העצמית ואפילו את הכלים להקים אחר כך את העמותה שאני הקמתי. אלה דברים שתמיד היה לי את הכוח רצון וההנעה הפנימית, אבל האמונה העצמית שלי מאוד נפגעה כשהמצב שלי הידרדר".

בבחירות האחרונות כל נכה יכול היה לשלשל פתק בקלפי מותאמת. מנדי אומרת שאפשר גם להיבחר, משכן [[הכנסת]] מסיים בימים אלה את השיפוצים, שיאפשרו נגישות מלאה לכל חלקי המבנה. "מעולם לא היה חבר כנסת בכסא גלגלים", היא אומרת, ומאמינה שממש בקרוב עוד יהיה.

מנדי לייטון, חברה בועד המנהל של ארגון "בזכות", יו"ר העמותה למאבק בכאב, ונשיאת רשת ארגוני הכאב האירופאית