ההסתדרות לאן?

אין ספק שבשנים האחרונות לא הייתה שביתה שקיבלה תמיכה ציבורית כה גורפת כמו השביתה הכללית האחרונה במגזר הציבורי. גם אלה שלא שבתו ואף אלה שניסו למנוע את השביתה (כגון ארגוני המעסיקים) לא יכולים להתעלם ממצוקתם של רבבות שכירים, העובדים אבל שאינם מקבלים שכר. עובדים ללא שכר, אינם שכירים, הם היו לעבדים. נדמה כי ההסתדרות, אחד המוסדות המושמצים ביותר במדינת ישראל, הוכיחה שהיא יכולה ואף מסוגלת לקדם את הסולידריות בין העובדים, מגזר האוכלוסייה הגדול במדינת ישראל.

אבל מעבר להישג שצויין: האהדה הרבה לתביעות השובתים, נשאלת השאלה "ההסתדרות לאן?" או במילים אחרות: האם ההסתדרות יכולה להתמיד בדרך של הסולידריות ושל המאבק או שהיא מתגלה בכל כוחה רק ברגעי משבר. ושוב אנו שואלים "ההסתדרות לאן?", כי נדמה שחבריה וראשיה אינם מסוגלת לספק מענה כלשהו לשאלה. מזה שנים רבות לא נערך בתוך ההסתדרות דיון בשאלה ומזה שנים רבות לא נערכים ה"מושבים האידיאולוגיים" שנעשו בעבר במסגרת ועידותיה . חרף המחאות, הדרישות וההבטחות, שתי ועידות ההסתדרות האחרונות כונסו לאחר הבחירות אך ורק כדי לבחור את ראשיה, אבל לא נערך בהן דיון לעומק על תפקידיה ויעדיה. לכן, ולאחר פיגור של שנים כה רבות, חיוני לקיים דיון זה בהסתדרות ומחוצה לה, להרחיב את מעגל המתדיינים ואף לשתף את כלל חברי ההסתדרות. ההובלה של התהליך צריכה להיות בידי ההנהגה, אבל החשיבה צריכה להקיף את כלל החברים.

על מנת לקבוע את יעדי ההסתדרות לשנים הקרובות יש לנסות ולהתמודד עם השאלה: מהו מאזן הכוחות בין הון לעבודה בחברה הישראלית? מהו חלקה של הכנסת העובדים בעוגה הלאומית - בעושר שהם מייצרים? מהם כיווני ההתפתחות של הקפיטליזם הישראלי בשנים הבאות? אין כאן המקום להיכנס לעומק לכל הסוגיות שהועלו, אבל ניתן לתת תשובה ראשונה והיא: הקפיטליזם הישראלי על משבריו הרבים בשנים האחרונות מצליח לשחוק בהתמדה את הכנסת העובדים לטובת בעלי ההון. זאת, בסיוע ההתערבות הברוטאלית של הממשלה המשרתת את ההון המקומי והזר - כפי שאף ממשלה בישראל לא שירתה אותו מעולם. הקמת "קדימה" לפני כשנה היא אולי הביטוי הפוליטי ל"אחדות הלאומית" שהמעסיקים כה חפצים בה והביטוי בשטח ל"אחדות הלאומית" הוא שילובה של העבודה, ש"ס וישראל ביתנו בממשלה הדוגלת העמקת הקשרים עם הגלובליזציה הקפיטליסטית, המשך הכיבוש והמדיניות הניאו-ליברלית הרואה במעמד העובדים כוח שיש להכניעו. לפיכך, ההסתדרות צריכה לפעול נ גד מגמות אלה ולרכז את מאמציה בשנים הקרובות בניסיון לחלק את העוגה בצורה האחרת, קרי להוריד את חלקם של בעלי ההון בהכנסה הלאומית ובמקביל לשפר את רמת החיים והשכר של העובדים, המובטלים ובני משפחותיהם.

תנאי הכרחי לפתיחת מסע לשיפור רמת השכר של העובדים הוא לקבוע תכנית עבודה מסודרת ובה יעדים מעשיים במישורים הארצי, הענפי והמפעלי ובמרכזה: המערכה למען תוספות שכר. יחד עם זאת, במשק בו רק כשליש מהעובדים הם עובדים מאורגנים (חברים באיגודים מקצועיים), לא ניתן לפתוח במסע שיטתי וכלל-ארצי לתוספת שכר, מבלי לתת את הדעת על כך שכמיליון עובדים (לרוב במקומות עבודה ובהם השכר הוא נמוך במיוחד) נמנים עם המגזרים הבלתי-מאורגנים בישראל. על ההסתדרות לנטוש את השקפה לפיה "קומבינות" למיניהן עם המעסיקים או הממשלה יתנו מענה לדרישה לארגון מקומות עבודה. כל עוד ההסתדרות לא לוקחת על עצמה את אתגר ארגון מעמד העובדים באיגודים מקצועיים - כולל במגזרים בה היא לא פועלת או פעילותה לא תמיד מורגשת, כגון האוכלוסייה הערבית, העובדים הזרים, הצעירים והסטודנטים... - איש לא יעשה זאת במקומה.

התמודדות עם אתגר הארגון, קרי: הפיכת ההסתדרות והאיגודים המקצועיים שבה לכלי מרכזי שבידי העובדים למאבק נגד בעלי ההון, טומן בחובו אימוץ עמדות מעמדיות עקרוניות. עמדות מעמדיות עקרוניות שכה חסרות בהסתדרות דהיום. עמדות מעמדיות עקרוניות הגורסות הפיכת העובדים לחיל החלוץ במאבק לשינוי החברתי וההסתדרות לתנועה החברתית הגדולה והפעילה בישראל. עמדות מעמדיות שוללות את ההפרטה והניצול המחפיר של חברות כוח האדם, מקדמות את מאבק העובדים ללא פשרות והרואות בקפיטליזם כמקור כל האפליות.

אתגר הארגון צריך להקיף גם מגזרים אחרים, למשל: המובטלים. אחד מכל עשרה עובדים בישראל הוא מובטל. כל עוד מספר המובטלים יהיה גבוה כפי שהוא היום, לא ניתן יהיה להשיג הישגים משמעותיים. העובדים המובטלים צריכים לפעול יחד עם העובדים הפעילים, למען אותן מטרות, אבל קודם כל למען יצירת מקומות עבודה.

אין לפרש מילים אלה כהסתגרות ההסתדרות בדרישות הכלכליות של העובדים. אמנם זהו תפקידם המיידי של האיגודים המקצועיים. אבל לא תתכן ההגנה הטובה ביותר על האינטרסים של העובדים, מבלי לנסות ולשנות את החברה מן היסוד, מבלי לנסות ולהכשיר אלפים ורבבות כמובילי השינוי החברתי. במסגרת זו, על ההסתדרות לקדם את המאבק לשלום הצודק, למען שלום המשרת את העובדים משני צידי הגבול ולא את בעלי ההון. על ההסתדרות להבין שבעולם של קפיטליזם גלובלי, המסגרת של מאבקים היא מקומית, אך תוכנם הוא בינלאומי.

* הכותב הוא הוא המנהל האקדמי של המכללה החברתית-כלכלית.