הנדוניה של מוהר

בתור ילד היה לי חלום: להיות שחקן כדורגל. שוער, כמו דינו זוף או פיטר שילטון. דמיינתי את עצמי מזנק בגמר הגביע העולמי, ובינתיים אכלתי הרבה בלטות על מרצפות רמת גן. אבל ההורים לא הרשו, אמרו שכדורגל ולימודים לא הולכים ביחד, ובכלל שמי שמקדיש לכדורגל את רוב חייו מזניח דברים אחרים ונהיה חסר השכלה.

בגלל זה בכל יום שישי הייתי מופתע מחדש כשאבא היה מביא את "העיר" הביתה. בצד, בעמוד האחרון של המדור, הייתה בוקסה כזו. "בשער" קראו לה, הגיגים של איש בשם עלי מוהר. לא יכול להיות שזה אותו עלי מוהר שאת "שיעור מולדת" שלו למדנו בשיעורי מוזיקה של יום שלישי וגם "תנו לי בוגי" ששרנו בהפסקות היה פרי עטו. הרי בכדורגל מתעסקים רק אנשים בורים ורפי שכל, לא סופרים, משוררים ויוצרים שהשירים שלהם הופכים להמנונים. לא?

עלי מוהר גילה בשנות ה-80 את הקשר העז שבין ספורט והומור עצמי. מה שהיום נראה אולי טריוויאלי לא היה כל כך ברור לפני 20 ו-30 שנה, כי במדינה שתמיד רואה דברים בשחור ובלבן (או במקרה של ת"א – באדום ובצהוב) לוקחים הכל ברצינות. כל מילה שנכתבת עוברת זכוכית מגדלת ופתוחה לדיונים שעלולים להגיע לבתי משפט. אצל עלי מוהר תמיד הייתה העליצות בכתיבה. הפועל ניצחה? האח לבחורינו השגיבים. הפועל הפסידה? לא נורא, האדומים הנישאים יראו ליריב המכביסטי בדרבי הבא. וזה עוד לפני שדיברנו על פולמוסאי, קולמוסאי, בר פלוגתא וצבא היועצים שהיו פרי מוחו הקודח של האדום הכי בוהק בשטח.

כמכביסט לא היה קל לבלוע אחד כמו עלי מוהר, בעיקר בשנות ה-80, אז היו בחוריו הנישאים והשגיבים באמת נישאים ושגיבים, בעוד הצהוב היה הצבע ממנו ייצרו את הסמרטוטים של הליגה. אליליו המשיכו להיות מורמים ותמירים גם כששיחקו בליגה הארצית נגד תמרה ונאבקו נגד הירידה, כשמכבי שלנו ליקטה אליפויות כמו גרעינים באמצע שנות ה-90. והצחוק, הצחוק בלקרוא את "בשער" היה כזה של "איזה כיף שהם מפסידים, כי אם הם ינצחו הטור הזה יהיה פחות מצחיק ויותר מתנשא". מה שלא היה נכון בשום מקרה, אגב, גם כשהגורלות התהפכו, כתיבתו של מוהר הייתה מושחזת מחד אבל קלילה מאידך, כזו שמאפשרת לך גם אם אתה שייך לצד הצהוב להזדהות ולצחוק בלי הצורך ללגלג. עלי מוהר תמיד פרש את הניואנסים הקטנים של ספורטאי הכורסה דרך הבלטת אהבתו הגדולה למשטח הירוק ולקבוצות האדומות שלו, זו שבת"א וזו שבמנצ'סטר.

אי אפשר היה לקבל את עלי מוהר כ"עוד אוהד הפועל". פעם אפילו תפסתי את עצמי שר את "הנה הם באים, השדים האדומים", ובהתנצלות עצמית של "מה אני יכול לעשות? זה שיר שנתפס במוח", הסתכלתי הצידה כדי לראות שאף אחד לא שמע. שלא לדבר על "ואלה שמות" שעד היום, 16 שנים אחרי מונדיאל 1990, נטוע בלב אוהד הכדורגל הישראלי כהמנון כל המונדיאלים, או "אמרו לו" ש"תרגם" מאיטלקית לאריק אינשטיין ועוד עשרות שירים שכולם מכירים ולא כולם מקשרים.

"העיר" ושאר המקומונים עברו הרבה גלגולים במרוצת השנים. אבני הדרך נעלמו לאט-לאט. דודו גבע וקובי ניב הפסיקו עם יוסף ממחלקת המים בעירייה ועם סופר וומן מרחוב ריינס, שלום טוקשה, גיבורו הפסיכופט והסוטה של עוזי וייל ב"שער האחורי", פרש כנפיים, וגם אושיות הספורט הגדולות שהיו בעיתון פינו את מקומן והתחלפו בקצב. רק טור קטן אחד תמיד היה שם, מגשר בין הפולקלור הסמי-אנרכיסטי של האייטיז לעידן האינטרנט שהכריע את העיתון והפך אותו לחינמון בשנות ה-2000. מילה אחת תהיה חסרה מעתה ועד עולם בעיתון "העיר" – בשער.