קחו את עצמכם רגע 58 שנים לאחור. יום שישי, ארבע אחר הצהריים, טקס הכרזת מדינת ישראל בהיכל העצמאות בשדרות רוטשילד בתל אביב. לאחר שירת ההמנון הלאומי החל בן-גוריון, איש קטן בחליפה גדולה, בהקראת הכרזת העצמאות, משימה שארכה לא יותר מ-17 דקות. הטקס כולו, אם תהיתם, נמשך כחצי שעה. עלותו למדינה: 150 לירות. מרבית הסכום הועבר למכבסה בתמורה לניקוי של שני דגלי הלאום.
הרבה כספים זרמו מאז מוועדות הכנסת אל לשכותיהם וכיסיהם של הנבחרים, ועדיין נראה כי לפעמים החוצפה עולה על כל דמיון. לפעמים נדמה לי שחברי הכנסת מבולבלים וחושבים כי חובת ההוכחה אינה חלה עליהם, כיוון שהקופה הציבורית שייכת להם ואף אחד לא באמת שם לב.
הם כנראה צודקים. אחרת קשה להבין את השקט שאחרי השיפוץ או את פכפוך המים הענוג הנובע מחדרי המקלחות המבהיקים שבנו לעצמם החברים. קשה גם לתפוס כיצד ידיעה לא קטנה בעמוד ראשי בעיתון מרכזי, נעלמת לה אל בין הידיעות האחרות ואיש אינו קופץ: "ח"כים לשעבר ימשיכו לקבל טלפון ועיתון חינם". לכאורה ידיעה שולית על הוצאה שולית עוד יותר. סה"כ מאתיים חברי כנסת לשעבר שימשיכו לקרוא עיתון ולשוחח בטלפון על חשבוננו... על פניו - זניח. רק שההוצאה השולית הזו, המתווספת להוצאות הקיימות בלאו הכי וכוללות פנסיות מפוארות וביטוחים רפואיים משובחים, תעלה לקופה הציבורית 2.3 מיליוני שקלים בשנה.
למה להיות קטנונית? אולי תשאלו, למה לנג'ס על שניים נקודה משהו מליון, כשכל כך הרבה כספים נשפכים אל הים, זורמים אל הלשכות ומרפדים מחדש כורסאות וכסאות נוספים סביב שולחן הממשלה? נכון. יש בזה משהו.
לפעמים באמת כבר אין כוח לכעוס. לפעמים נדמה שכדאי להחליק את ההוצאה הזו על לשכות לשמירת קשר עם הבוחר בעלות של 68,000 שקלים לח"כ, למחול על חדר הכושר הכנסתי והמאמן הצמוד, לא לעשות עניין מ- 50 מיליוני השקלים המוקצים לשכרם מידי שנה, או מהשטיח החדש שנפרס על רצפת קומת הוועדות, בעלות של מאה אלף שקל, ממש לפני שלושה חודשים.
לפעמים נדמה שאולי אנחנו המטורפים. שאולי ההוצאות הללו מוצדקות והכרחיות. אולי הן חשובות הרבה יותר מאותם ילדים במצוקה שלא אוכלים ארוחה חמה אחת ביום, מאותן נשים מוכות שדלת המעון נטרקת בפניהן מחוסר מקום, מאותם חולים שלא שורדים עוד חודש בגלל סל תרופות מכווץ, או מאותם עובדי מועצות שלא מקבלים משכורות כבר חצי שנה, כי הממשלה עושה להם שרירים.
לפעמים נדמה שלכל אלה אין ולו חצי עניין עם אותם ח"כים נכבדים. כאילו לא לשם כך התכנסו הם אל הכנסת. כאילו כל קיומם מטרתו לדאוג לענייניהם ולעשות לביתם. להצביע נגד החלטות של ועדות בדיקה חיצוניות ולאפשר הזרמת תקציבים בלתי מוסרית וחסרת מצפון...לאן בעצם? ואיך זה קרה לנו? מה הביא אותנו למצב ההזוי הזה?
יכול להיות שהכל באשמת בן-גוריון שבמקום לכבס את הכביסה המלוכלכת בבית הוציא אותה החוצה? ועור במחיר של מאה לירות?
נקודת ה-D: כבר אין כוח לכעוס על הח"כים
דפנה שפיגלמן
1.12.2006 / 9:10