ארקדי לא לבד

הארץ רעשה לנוכח מעשי הנדבנות של ארקדי גאידמק למען נפגעי הקטיושות בצפון והקסאמים בדרום. מעשים שהציגו את ערוותה של ממשלת אולמרט לעיני כל, ושהוכיחו שניתן לעשות יותר עבור אזרחים שנפגעו ממחדלי הממשלה. גאידמק הותקף על כך שפיזר כספים ותופינים למסכנים ולמיואשים ועל כך שבמעשהו קנה קולות, לקראת עתיד פוליטי שאולי הוא מתכנן לעצמו.

בדיון התקשורתי שהתפתח לא נדונה כלל השאלה אם יש במעשהו משום חידוש. כלומר: האם פיזור נדבות ואשליות לאזרחים המחפשים תקווה באופן נואש הוא מעשה רק של מיליארדר שהגיע מברית המועצות לשעבר, או שמא מדובר בנוהג נפוץ בקרב פוליטיקאים ישראלים לאורך שנים, מתוך כוונה לרכוש קולות תמורת אשליות?

"הפסקת האש" השברירית המוצגת כהישג על-ידי הננסים המתקוטטים אולמרט-פרץ-לבני היא הדוגמא האחרונה בלבד. השקט הזמני שנמכר לתושבי שדרות שהוצאו לנופש על-ידי גאידמק יתנפץ כאשר האויב בדרום ישלים את תהליך ההתחמשות וירגיש שהוא מוכן למלחמה נוספת נגד ישראל. ארקדי-אהוד ברק, שר הביטחון הרצוי בעיני אולמרט, כבר קנה בעבר את לב הבוחרים ואת כסא ראש הממשלה כאשר הבטיח יציאה מהירה מלבנון. היציאה המהירה, שלא היתה אלא בריחה מסוכנת, הובילה לשנים אחדות של שקט מדומה, שהתנפץ כאשר האויב מצפון מצא לנכון. אבל, במשך 6 שנים התמוגגה מקהלת התקשורת מכך שלא נפלו 25 חיילים בשנה. מאזן הדמים הושלם בחודש אחד בקיץ 2006, דבר שאינו מפריע לראש ממשלת קדימה לשאוף לצרף לממשלתו את "הביטחוניסט" ברק, שנכשל דווקא בתחום מומחיותו. ברק, במו ידיו, פסל את עצמו מלהיות שר ביטחון.

בקיץ 2005 היה זה ארקדי-אריאל שרון, יחד עם נושא כליו ארקדי-אהוד אולמרט, שהבטיחו שקט לבוחרים היהודים אם רק יתנתקו מעזה. ההמשך ידוע: מה שנותר מה"התנתקות" הוא רק גירושם של קרוב לעשרת אלפים יהודים מבתיהם והפיכתם לפליטים בארצם, מעשה בלתי חוקי בעליל שבוצע בידי רמטכ"ל ומפכ"ל שנבחרו בגלל נכונותם לבצע את המעשה, ושייאלצו בקרוב לסיים את תפקידיהם.

פרט לכך המשיכה ישראל לספק שירותים (תעסוקה, אנרגיה, צרכים הומניטריים) לאויב, שגמל בהעברת המלחמה לתוך שטח ישראל. אבל, ציבור הבוחרים בישראל, שמוחו נשטף בעזרת תקשורת מגויסת, נתן בבחירות קולות רבים מדי לקדימה, שהבטיחה "התכנסות" כהמשך לשקר ה"התנתקות". היתרון היחיד של המלחמה הכושלת בלבנון 2006 היה בכך שהורידה, לפחות זמנית, את איוולת ה"התכנסות" מעל הפרק.

גדול סוחרי האשליות הוא לא אחר מאשר ארקדי-שמעון פרס. לאחר שהפיל ברשתו את יצחק רבין הצליח פרס למכור להמוני בית ישראל את אשליית "המזרח התיכון החדש" ואת שקר "השלום". לצורך זה הוא גייס את אדולף ערפאת וזכה יחד איתו בפרס נובל ל"שלום", שמאז אינו אלא פרס נובל לטרור. למרות שמעשי ידיו טובלים בדם, והאשליות שפיזר הובילו באופן צפוי מראש למלחמת אוסלו העקובה מדם, אין הדבר מפריע לו להמשיך לככב בחיינו הציבוריים, ואף לשאוף להיות נשיא המדינה. ושוב, אותה תקשורת המתייחסת בלעג למעשיו של ארקדי גאידמק, מגויסת למען ארקדי-שמעון פרס ושגיונותיו, ואינה רואה פסול בשאיפותיו. בעברו יש מעשים מבורכים למען מדינת ישראל וביטחונה, אולם מעשיו ומחדליו בשני העשורים האחרונים צריכים לשמש תמרור אזהרה מפני בחירתו לכהונה הרמה ביותר. הוא פשוט אינו ראוי לכך, ואף מסוכן.

על רקע כוונותיו של ארקדי-שמעון פרס להיבחר לנשיאות, כיצד ניתן להתייחס לתוכניתו החדשה להזרים מאות מיליוני שקלים לתושבי הנגב, למען פיתוח הנגב כביכול, אחרי שחוף הנגב הוסגר לאויב, ואחרי שתושבי צפון-מערב הנגב הופקרו לחסדי הקסאמים? האם מי שתמך בצעדים מסוכנים אלה רואה לנגד עיניו את פיתוח הנגב או את קידומו האישי?

במדינה מתוקנת היה מי שהוביל לגדול המחדלים בתולדות המדינה מסתגר בביתו וממתין לזימון לוועדת חקירה ממלכתית בעניין מחדל אוסלו והמלחמה שהתפתחה ממנו. ברפובליקת הבננות הישראלית אדם כזה מתיימר להיות נשיא. מה לנו כי נלין על ארקדי גאידמק?

במשך שנים הגאידמקים רק מתחלפים. התופעה של קניית קולות תמורת כסף או אשליות לא נולדה עם בואו של ארקדי גאידמק. היא נוכחת בחיינו הציבוריים כבר שנים רבות, ורק "משגיח הכשרות" – התקשורת – מחליט מי מבין הגאידמקים הוא טרף ומי כשר, מי ראוי ללעג ומי יינשא על כפיים.

* הכותב היה יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי בשנים 2001-2005.