האפליפטינג כולל גם פייס ליפטינג או שזה אפליפטינג פיור?

בשנים האחרונות כל עניין הדי.ג'יי סט קצת איבד את כיוונו ההגיוני (לפחות באזורי המיינסטרים). מתצוגה מגוונת של טעם אישי, סגנון, חומר ורוח, הפך כל העסק לשבלוני, קונפורמיסטי, שמרני, אופנתי. הדי.ג'יי הפך לסוג של מקססן אוטומטי שמעדיף לעסוק בהגדרות מאשר בתוכן. כך יוצא שדיסקי הסטים הנמכרים ביותר הם מסדרת "גלובל אנדרגראונד" ובנותיה, סדרה ששמה ללעג ולקלס את אמנות התקלוט על ידי כך שהוציאה לה את הרוח מהמפרשים והפכה את האמנות הנפלאה הזאת למשהו אפור וחסר מעוף.

אז אחרי שתקליטנים כמו ניק וורן, דייב סימן, סאשה, אנתוני פאפה ואיך שלא יקראו להם הפכו לחלק מפס ייצור של תקליטנים שנשמעים אותו הדבר, מנגנים אותו הדבר וגם נראים אותו הדבר (שלא לדבר על זה שהם מזיינים בדיוק את אותן בחורות ישראליות), הגיע הזמן להתחיל להחזיר את הדי.ג'יי הביתה.

האווי בי, יוצר אלקטרוניקה בקנה מידה לא ברור (עבד עם U2, בעל חברת תקליטים חביבה בשם "פוסיפוט", אבל אחד שמעולם לא הצליח להתעלות מעל לפופיק של עצמו), מוציא עכשיו די.ג'יי סט בקצב מואט (בתיאום מלא עם הטרנדיות של אוספי הצ'ילאאוט למיניהם) ומדגים מה קורה כשהדי.ג'יי מפסיק להתחשב במגבלות שהאופנה הרגעית מטילה עליו.

התוצאה: מגוונת, משתנה, שמחה, מלאת כבוד למסורת מוזיקלית. החלק המצוין שלו בסדרת “Anotherlatenight” (יבוא: NMC) הצעירה, שבאה לתת קונטרה ל"באק טו מיין" הפופולרית (שלעתים היא ממש מוצלחת ולעיתים ממש זבל'ה). קטעים נהדרים של קרטיס מייפילד, סנטנה, הרבי מאן, קוואנום אם.סיז, “Love`s Theme” הדיסקואי הנהדר של תזמורת האהבה של בארי ווייט, הרכב הפסיכדליה המתקדמת גונג, קטעי היפ הופ של בלק סטאר ודילייטד פיפל.

אוסף לא קוהרנטי בזרימתו, בלי שוויץ של מיקסים חלקלקים, שלא מתעסק בגטו הז'אנריסטי שאוכל כל חלקה טובה, אלא פשוט מעדיף להשמיע כמה שירים טובים באמת. כל כך בסיסי, כל כך פשוט, איך לא חשבו על זה קודם? אז זהו, שחשבו. אבל הספיקו לשכוח. והאמת שקל לשכוח. בגלל שכשאתה מנגן דיפ משהו או אפליפטינג משהו אחר או פרוגרסיב מה שזה לא יהיה, אתה נוטה לשכוח מאיפה הכל מגיע. אבל לא נורא, הם עוד ישלמו על זה. בעולם הבא מחכה לג'ון דיגוויד ענק גרוזיני שלא זיין כבר חמש מאות שנה. אז שיכין את הווזאלין, הג'ינג'י.