גברים מאפתיה, נשים מהיסטריה

אני לא רוצה לדבר על הפחד האיום שאוחז בי ובחברותי הצעירות, אמהותיהן ואחיותיהן מיום בריחתו של בני סלע מידי האנשים שקוראים לעצמם שוטרי משטרת ישראל. גם לא על העובדה ששלוש חברות שלי רכשו גז מדמיע. אני אישית, מאז רצח מעין ספיר, הולכת עם גז מדמיע קטלני כמחזיק מפתחות. כמעט טוב כמו חמסה, רק יותר יעיל.

אני רוצה לדבר על כל הגברים שמהם שמעתי את התגובה המתחשבת: "אני לא מבין מה הפאניקה". למעשה, כשהתקשרתי לאבא שלי ביום שישי בבוקר וסיפרתי לו שסלע נמלט מהכלא, קיבלתי תגובה צוננת יחסית לתגובות שקיבלתי מנשים, ואחר כך חשבתי לי: "כן, כשאתה גבר במשקל 120 קילו, אין לך באמת סיבה לפחד".

מאוחר יותר ביום שישי, אמר לי בחור אחר שהוא לא מבין מה הסיפור. שיחת הסלון החמה ביותר בסוף השבוע הייתה חדל האישים הזה, שמהלך אימים על לפחות חצי מאוכלוסיית תל אביב רבתי. אז רבותיי, בואו נעשה את זה ברור: זה פחד אלוהים. זה מלחיץ, זה מפחיד, זה לא ניפוח תקשורתי, וזה לא ספין מסריח. זו אימה בלתי רציונלית ומוצדקת לחלוטין.

אני וחברותי היינו בערך בגיל שבני סלע אוהב בשנת 1999. כולנו זוכרות את הפחד להסתובב ברחוב. הרחובות, יקירי הגברים, הם מקום מפחיד כשאתה נחות פיזית, על אחת כמה וכמה בגיל 16.

אתם מוזמנים לעשות סקר קצר: כל בחורה שאתם מכירים, אמא שלכם, אחותכם הקטנה, חברה שלכם, עברה איזה שהוא סוג של התעללות מינית. כל בחורה ראתה מישהו שחשף עצמו בפניה, או הוטרדה מילולית, או קיבלה ליטוף שלא ביקשה ולא רצתה בו, או הרגישה שמישהו הולך אחריה ברחוב בלילה. התחושה הזו, לא רק שהיא לא נעימה, אלא שהיא מתעצמת במאות מונים כאשר קיים חשש שהתירוץ העלוב הזה לבן אנוש אורב מעבר לפינה. כל הניתוחים הטוענים שהוא רק מחפש מסתור ועדיין לא הספיק להיזכר כמה ילדות קטנות מחרמנות אותו, לא עוזרים. הפחד חברים, הוא לא רציונלי.

אז אל תגידו לי שאני היסטרית. אל תמכרו לי מילים נבובות על סטטיסטיקה וסיכויים של אחד למיליון. תנסו לדמיין כמה הייתם מפחדים, לו רק היה סיכוי שמישהו היה זורק אתכם לרצפה, מאיים על חייכם בנשק, וחודר אליכם, לתוך הגוף שלכם, הדבר שהוא הכי שלכם בעולם, בכוח, ולא רק בכוח – בטרור. שוו בנפשכם כמה קשה התחושה של מישהו שגוזל מכם את הדבר הכי אינטימי שיש לכם – את הבחירה שלכם. ואז, ורק אז, תוכלו להגיד לי להירגע.