בני סלע הוא הבעיה הקטנה

החיים הם אוסף של מטאפורות. באמת, יש משהו מטאפורי בכך שהמשטרה החליטה לציין את השבוע הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים ברשלנות פושעת, במקרה הטוב, או בשחיתות נוספת, במקרה הרע, שהובילה לבריחתו של חלאת המין האנושי בני סלע. כך, בעוד נשים וגברים ליוו את סיום מסעה של עליזה עמר, שצעדה מבסיס נבטים אל תל אביב, עמדו לצדם שוטרים מבולבלים, שלא ידעו איפה לקבור את עצמם אחרי שסיימו עוד יום חיפושים עקר בשדרות דוד המלך.

באופן מטאפורי נוסף, יום לפני בריחתו של סלע, כינס מפכ"ל המשטרה משה קראדי את צמרת הפיקוד המשטרתי לדיון בפגיעה בתדמיתה של המשטרה. מה שעמד לנגד עיניו היה בוודאי הנזק שגרמה ההתנתקות, או זה שגרמה פרשת האחים פריניאן. אבל אז הגיעה אותה הימלטות מתוכננת, שייתכן שקיבלה סיוע מבפנים, וטרפה את כל הקלפים.

והנה, אמש אמר היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז, פחות או יותר, שהציבור עומד מול שלטון החוק ולא יודע אם לצחוק או לבכות. כשמפכ"ל המשטרה, ראש הממשלה ונשיא המדינה עומדים במרכזן של חקירות ברמת פליליות כזו או אחרת, בצוותא עם בכירי ממשל אחרים, בריחתו של סלע נראית, לא נעים לומר, כמו נדבך קטן בהתמוטטות מוחלטת של הביטחון האישי.

דווקא בשל האובדן המוחלט של האמון בשלטון החוק, ובשל העיתוי הבלתי נתפס של הבריחה, ראוי לשים לב שהימלטותו של סלע, כמו גם תפיסתו, אם יקרה הבלתי ייאמן והשוטרים חדלי האישים יצליחו לקשור את השרוכים שלהם לבד בבוקר, לא משנה כמעט במאום את מאזן האימה של הפגיעה בנשים בישראל.

לפני מספר ימים פורסם סקר שערכה השדולה לקידום מעמד האישה במשרד ראש הממשלה, בו התברר שיותר משליש מהגברים בישראל חושבים שבת זוגם צריכה לדווח להם על כל מעשה שהיא עושה, כ-40% סבורים שמותר להם לאסור על בת זוגם לצאת מהבית בלבוש שאינו מוצא חן בעיניהם וכ-60% (כן, אתם קוראים נכון) חושבים שמעשים כמו הטלת סנקציות כלכליות על בת זוגם, בידוד, צעקות וקללות, אינם נופלים תחת ההגדרה של אלימות כלפי נשים.

בני סלע הוא אכן סכנה לנשים, שלא תהיה טעות, ואין בדברים הללו משום זלזול בפגיעה הפיסית וברצח המנטאלי שגרם לקורבנותיו, או בחשש של כולנו עתה מפני התפרצות נוספת של מקרי אונס בסביבת תל אביב. בריחתו היא פשע של כל הגורמים שידם נוגעת בדבר, אבל דווקא היום, ודווקא לאור השחיתות המוחלטת בכל אספקט של החוק הישראלי, ראוי להזכיר את העובדה שהסכנה הכי גדולה לנשים באה מתוך ביתן שלהן.

מדי יום אנו קוראים על מקרים בהם אב, ביחד עם בניו, נהג לאנוס את בנותיו, או על גבר ואישה שהשתכרו והחליטו שדרך טובה לחגוג את הראש הטוב שהאלכוהול הביא עמו תהיה אונס משותף של בתם בת ה-15. אין צורך לציין את מקרי הרצח על כבוד המשפחה, את הדודים שמבצעים מעשה מגונה באחייניתם הפעוטה, או את הסבא שדוחף ידיים לתחתונים של נכדתו. זו אינה סטטיסטיקה חדשה: מרביתם המכריעה של מקרי האונס, ההטרדה המינית והאלימות כלפי הנשים מבוצעים על ידי גברים שהנשים הכירו היטב. זבלים כמו סלע ודומיו, עם כל הכאב, הם בעיה קטנה, יחסית.

את הגברים האלו, שלא כמו סלע עליו נגזרו 35 שנות מאסר, מערכת המשפט פוטרת בהינף עבודות שירות. שישה חודשים בפועל, במקרה הטוב. גוף הנשים מופקר, ומופקרת גם נפשן, לא רק בידי אנשים כמו סלע, אלא בידי אנשים שעליהם הן סמכו יותר מכל – בני משפחתן. אח"כ גם בידי האנשים שבידם ניתנה הזכות והחובה הגדולה מכולן – לשמור על האזרחית הישראלית: השוטרים, הפרקליטים והשופטים.

אנחנו עתה בעיצומה של סערה לאומית בגלל אדם אחד. אבל היום, לאור העובדה שאף אחד מאתנו לא מקבל הגנה טובה מספיק מהמערכת, צריך לזכור: אנשים כמו סלע, עם כל הרשע שיש בו והזפת שממוקמת במקום שבו אמור להיות לבו, הוא הבעיה הקטנה יחסית של הנשים בישראל. העובדה ש-60% מהגברים חושבים שבת זוגם היא הרכוש שלהם, ושמותר להם לעשות בה ככל העולה על רוחם, יחד עם העובדה שלו יעשו כן הם ישלמו מחיר פעוט אם בכלל – זו הסכנה האמיתית לנשים, ולחברה הישראלית בכלל.