"הגעתי לישראל ב-12 במרץ 2005, כדי לעבוד ולהרוויח כסף. באתי ממולדביה. אני לא אציין שם עיר, כי זה יכול להיות מסוכן עבורי. במולדביה עבדתי 12 שנה במפעל טקסטיל. אחר כך הנישואין נגמרו, היתה בעיית מגורים, הייתי צריכה להאכיל את הילד.
קראתי מודעה בעיתון: 'דרושות נשים בגיל 18 עד 30 לעבודה בתנאים טובים'. ההצעה הייתה לנסוע לישראל לשבעה חודשים.
ידעתי שאני נכנסת לארץ בדרך לא-חוקית, אבל לא שיערתי מה מצפה לי...התחנה הראשונה: מוסקבה, בדירה שבה יושבות בין 10 ל-12 נערות בהמתנה. התחנה השנייה: קניית כרטיסים לחבילת נופש במצריים ויציאה לדרך. אחר כך באה הנסיעה במדבר: באוטובוס, בג'יפים בלי אורות, בדרכים עוקפות מאובקות.
"כשהגענו לגבול, המובילים הבדואים כיבדו אותנו בתה, ואחר כך לקחו אותנו לצד, בחורה אחרי בחורה ואנסו את כולנו"
"כשהגענו לגבול, המובילים הבדואים כיבדו אותנו בתה, ואחר כך לקחו אותנו לצד, בחורה אחרי בחורה ואנסו את כולנו. כשגמרו, העמידו אותנו בשורה וספרו, כמו כבשים. שלא תהיה טעות. על כל ראש הם מקבלים 1,000 דולר.
חצינו את הגבול בזחילה ובריצה, כי אמרו לנו שמשמר הגבול הישראלי זיהה אותנו. יש מקום בגדר שמעליו אפשר לקפוץ. בצד השני חיכה לנו ג'יפ עם נערים ערבים. שוב נסיעה ללא אורות. חלק מן הבנות איבדו את הכרתן, בגלל האבק, הצפיפות, הטלטול הבלתי פוסק.
הגענו לדירה בעיר שאיני יודעת מה שמה. הושיבו אותנו בסלון ואמרו לנו לסדר את עצמנו. בדיקה ראשונה. המסר: 'יבוא מישהו לבדוק, ומי שתמצא חן בעיניו תזכה לתנאים טובים'. ושוב בדיקה. בסוף נשארנו שתיים אחרונות בדירה. באו 'בוחנים' אחרים, בחורים ממוצא קווקזי, ולקחו אותנו למכון ליווי בתל-אביב.
רציתי להתקלח. ליד המכון היה מכון סטריפטיז עם ג'קוזי. נכנסתי למקלחת, אבל אז הגיע בחור והודיע לי: 'יש כבר אנשים בשבילך'. נכנסו שני גברים ממוצא רוסי. ביקשו שאעמוד ערומה בג'קוזי. 'אולי ניקח אותך', הם אמרו.
לא קל להיות זונה בארץ.
"הם חזרו עם אישה. היא נגעה לי בחזה. שאלה בת כמה אני. הם אמרו שיש לי מזל: אני בת 29, ובכל זאת לוקחים אותי"
"תהליך הבדיקה לא נגמר. הם חזרו עם אישה. היא נגעה לי בחזה. מיששה. שאלה בת כמה אני. הייתי בשבילם כמו חפץ. הם אמרו שיש לי מזל: אני בת 29, אבל בכל זאת לוקחים אותי. יהיו לי תנאים טובים, הם הבטיחו. על כל לקוח אקבל 10 שקלים עד שאחזיר את החוב של הנסיעה למצרים ואת ההוצאות שהיו עליי, ואז הסכום יגדל.
ככה עבדתי במשך שלושה חודשים. אני קיבלתי 10 שקלים ללקוח והם קיבלו 200 שקל. לא יכולתי לשלוח דולר אחד הביתה. ביקשתי הלוואה של 100 דולר, אמרו לי: 'לא עכשיו'. ניהלתי ספר חשבונות. מצאתי שאחרי חודש ושבוע גמרתי להחזיר את החוב, אבל בעל הבית אמר: 'כאן הכל עולה: האוכל, הדירה. כשתגמרי לשלם את החוב אני כבר אודיע לך'.
ב- 19 במאי התחלתי להרוויח יותר: 30 שקל ללקוח. הצלחתי לשלוח הביתה כסף, פעם 100 דולר, פעם 400 דולר. בעל הבית קנה בינתיים עוד שתי מולדביות. כך זה נמשך עד שהמשטרה באה למכון ועצרה אותנו. הייתי צריכה להחליט אם אני מעידה נגד הסוחרים או לא. אני יודעת שאחרי המשפט אני צפויה לגירוש, אבל גם במולדביה נשקפת לי סכנה. הם ימצאו אותי בכל מקום. אני פוחדת. פוחדת מאוד. אבל הכי דואגת לילד שלי. הם הפסידו עלי
הרבה. הם ינסו למצוא אותי בכל מקום".
מתוך עדות של קורבן סחר בנשים כפי שהובאה ע"י ד"ר גליה צבר בהרצאה ברחובות, נובמבר 2006.