בסקר שתוצאותיו התפרסמו אתמול נוכחנו לדעת, שלו היו נערכות הבחירות כעת ניתן היה להציג קואליציה על בסיס רחב אחד- מפלגות ללא תכנית מדינית או כלכלית דה פקטו.
כך "קדימה", "הליכוד", "העבודה" ו"גאידמק מפעלי צדקה בע"מ" יכולים להרכיב קואליציה וירטואלית של 63 ח"כים. בפועל, למעט "ישראל ביתנו", "מרצ", "ש"ס" והסיעות הערביות בכנסת, אין למפלגות (באופן פרדוקסלי, בעיקר לגדולות שבהן) תכניות לגבי מה לצריך עשות עם המדינה כשכבר משיגים את השלטון.
באמת, מי צריך דרך או תכניות מדיניות ישימות, או לא ישימות, (ראה תכנית ז'נבה ב' בהמשך)? בואו פשוט נתנהל ומי יודע? אולי בסוף אפילו נגיע למשהו. מטרות? דרכי פעולה? יעדים? לשם מה? זה רק מסבך עניינים ועמישראל לא חסיד של דברים מסובכים, תנו לו דודו טופז והוא מסודר.
ליוסי יש תכנית
השבוע נכחתי בכנס באוניברסיטה העברית בנושא "מלחמת לבנון השניה". דובר שם רבות על העדר התקווה והייאוש שהציבור הישראלי מצוי בו בשל תוצאות המלחמה בצפון, הלחימה בשטחים והמנהיגים שרוממנו. הייתי יכול לערער קצת את הטענה ולציין זמנים קצת יותר קשים בהיסטוריה הישראלית הקצרה, כמו גם משברי אמון לא פחותים בין הציבור להנהגה - אבל זה מעניין בערך כמו הטבח בדארפור.
אז מדוע אני מספר לכם את זה? מכיוון שבעוד שקהל הנוכחים היה עסוק בלשקול אם לשסף את ורידיו או לרכוש פרוזק בשל "הייאוש הנורא", בא יו"ר הפאנל פרופ' יורם פרי וביקש "לחתום את יום העיון בצורה אופטימית". וכך, בשיא ההתלהבות, בישר הפרופסור על "הבטחה חדשה" לשלום במזה"ת מבית מדרשו של ביילין. מתברר שיו"ר מרצ יצא ביוזמת שלום חדשה ומדונדשת לסיום הסכסוך - כנראה שהסכם ז'נבה כבר לא סקסי מספיק. עוד זה מדבר, כרוז מהקהל טרח להודיע על קיומו של דיון מאוחר יותר באותו היום על "האם יוזמת ז'נבה מתה?" (שני ניחושים מהי התשובה).
השאיפה לשנות או לשפר את המציאות היא ראויה, אבל בכדי לעשות זאת צריך קודם להבין אותה; כאן האקדמיה נכשלת ובגדול. אך אם באופטימיות עסקינן, טוב לראות שאף על פי שהאקדמיה מנותקת לחלוטין מהמציאות, היא אינה מנותקת משיגיונותיו של ביילין; איך לומר? חמורים, מלאכתם מתבצעת בידי צדיקים.
המטרה הקלה
כשמדינות אירופה כועסות על ארה"ב כי הן כבר מזמן לא מעצמה וכי לבוש יש "גדול יותר", הן פונות להתעמר במי שהן כן יכולות - בישראל. כך הן מוכיחות לעצמן שאמנם הן לא במצב לצאת נגד ארה"ב, אבל הן כן בעמדה להציק ל"אחות הקטנה" שלה בדרך חזרה מביה"ס. דפוס הפעולה הזה ביחס לישראל מטריד וצבוע, אך אין בו סכנה של ממש. הבעיה מתחילה כשהמדיניות הנפסדת הזו מופעלת כלפי מדינות שבאמת מהוות איום קיומי לסביבתן ולא כלפי מטרות כמו ישראל וארה"ב.
כך למשל האי-מדיניות בנושא האירני; אירן זו מטרה גדולה ומפחידה מדי, אבל על אסד בהחלט אפשר לעשות שרירים. כך מדינות המערב, כולל ארה"ב, הופכות את סוריה לשטן ובעשותן זאת נמנעות להתמודד עם הסכנה האמיתית. אמנם אין בי שמץ של אמפתיה כלפי סוריה, או מחשבה על התועלת במו"מ עמה; אך היא רק שחקן משנה במחזה האימים הנפרש לפנינו. מדינות המערב, וכפי שנראה כעת, ארה"ב ביניהן, הולכות לדבר, לגנות, לרצות ולהתרצות, ובסופו של דבר להשיג כלום גדול בחזית האירנית.
האירנים ימשיכו להרוויח זמן עד שהמערב יאבד את היכולת לעצור את תהליך גירעונה של ממלכת האייטולות. בהססנותו, חורץ המערב את דינו למלחמת דתות גרעינית עם אירן, שהיא מעצמת טרור המבקשת להילחם שוב את מסעות הצלב- והפעם לנצח.
זהו גם הזמן לשאול את השר לענייני איומים אסטרטגיים אם הוא מצא משהו בניירות של וועדת חוץ וביטחון שיכול לשים לאל את הפיכת אירן למעצמה גרעינית. עם כל ההערכה שיש לי לליברמן, על אמינותו ויושרו הפוליטי - באמת שאין לנו שלוש שנים "ללמוד את הנושא".