מצעד הגאווה האמיתי

הבוקר בג"ץ עשה את זה. הרכב מורחב של בית המשפט הגבוה ביותר בישראל, זה שבארצנו הוא מעל כל בתי הדין הרבניים, קבע שזוגות חד מיניים שנישאו במדינה אחרת יוכלו להתחתן. החלטה שהתקבלה כמעט פה אחד – שישה מתוך שבעת השופטים הצביעו באומץ ועשו צעד אחד קדימה לעבר העולם המערבי, שאנחנו כל כך מתיימרים להיות חלק ממנו. אני מניח שכל הומו ממוצע מרגיש היום לפחות קצת גאווה.

כיום, בישראל ניתן להינשא רק כדת משה. מי שרוצה להתחתן מתוך אהבה בלבד, צריך לעשות זאת בחו"ל. כפי שזוגות המורכבים מגבר ואישה שלא רוצים לטבול במקווה ולשלם אלפי שקלים לרב טסים למדינות שיודעות להפריד בין דת למדינה – מהיום גם הומואים יכולים לעשות את זה. עם החלטה כזו, מי צריך מצעד גאווה?

אז זהו, שצריך. מאבק הקהילה ההומו-לסבית לא תם. הוא רק מתחיל. מצעד הגאווה האמיתי הוא לא המצעד השנתי בתל אביב, או בירושלים, או באילת. את מצעד הגאווה האמיתי התחילו שני זוגות העותרים שניצחו הבוקר את הכנסת האפלה שלנו. אבל יש עוד דרך ארוכה לצעוד במצעד הזה, מצעד של קהילה בה ילדים עדיין נזרקים מהבית כי הם הומואים, וגם בנים ל"הורים נאורים" עדיין מתביישים לספר לאבא שכבר כמה חודשים הם מאוד אוהבים מישהו, בן אותו המין.

הצעד הבא, למשל, הוא להיאבק על הזכות של כולנו להתחתן כאן בישראל, מוקפים במשפחה ובחברים שלנו, ללא צורך להוציא אלפי שקלים על טיסה לקנדה. במדינה שבה יותר משליש מהזוגות הסטרייטים מתגרשים, ההומואים הם היחידים שנאבקים על הזכות להתחתן. צודקים חברי הכנסת הדתיים שהחלו לקרקר הבוקר נגד ההחלטה: זו אכן החלטה שתשנה את זהותה של מדינת ישראל. ואני אוהב את הזהות הזו. זהות פתוחה, צעירה, ליברלית וכן – דמוקרטית.