חמישה סרטים בהשראת וודי אלן

חבר שלי קובי אמר לי פעם שלפי דעתו צריך לעשות באחת מחברות הכבלים (או הלווין), ערוץ שמוקדש כולו לוודי אלן. קודם כל יש מספיק חומר. חוץ מזה סרט של וודי אלן זה קצת כמו פיצה, אפילו כשהוא רע, הוא עדיין די טוב. מי יכול להגיד בפה מלא שהוא לא נהנה אפילו קצת ב-"קללת אבן העקרב הירוקה", "סלבריטי", "כל דבר אחר", "סוף הוליוודי" או אפילו ""Small Time Crooks (להלן – הקונצנזוס של סרטיו הגרועים)?, דווקא בין הסרטים הטובים שלו ניתן למצוא את הרגעים הכבדים והמייגעים. כל הנ"ל, גם אם לא משתווים ל"רומן שלי עם אנני", מצליחים להיות תמיד יותר מעוד סתם קומדיה רומנטית, הם פשוט מושווים מיד לסרטים טובים יותר. מאחר ו"סקופ" מקבל ביקורות פחות מחמימות, החלטנו אצלנו בהצעת הגשה למקד את פינתינו דווקא בסרטים של במאים אחרים, שבחרו להסתכל על אהבה וזוגיות בדרך שהיא קצת, איך נאמר, פחות רומנטית. נכון, אלן לא הכיר בין הקולנוע לזוגיות וגם לא לאהבה, אבל נראה ששנה אחר שנה (ובמשך הרבה מאוד שנים) יש לו עוד ועוד דברים חכמים לומר עליה.

מל קופלין (בן סטילר) מרגיש שהוא חייב למצוא את ההורים הביולוגים שלו לפני שהוא נותן לילד שלו - שזה עתה נולד - את שמו. בעזרת טינה (טיה לאונה), עובדת סוציאלית כושלת בסטז', ואשתו (פטרישיה ארקט) מל יוצא לחפשם במדבריות ההזויות של קליפורניה. ב"אני אישתי ואמי החורגת" (אחד התרגומים המקוריים), יש אמנם מינון גבוה יותר של הומואים, ל.ס.ד, סוחרי סמים ונוכחות של החוף המערבי מבסרט ממוצע של וודי אלן, אולם מצד שני, יש שם גם את אלן אלדה, מלא בגידות ובן סטילר במצב צבירה נוירוטי מתמיד, ככה שאתם תחליטו. בכל מקרה בהשוואה לסרטים האחרים של או. ראסל האקלקטי, הכוללים את "האקביז" ההזוי ו"שלושה מלכים" המוחצן והתמוה, "אני אשתי ואמי החורגת" מדיף ניחוח חזק של קומדית מצבים יהודית.

הדבר הכי בולט ב"חברים שכנים" היא ההסתכלות המעוותת של לביוט לאו דווקא על זוגיות, אלא יותר על יחסים. ג'רי, (שוב בן סטילר - הקשר היהודי - הפעם עם עם זקן צרפתי), עושה מטמורפוזה עדינה יותר מאשר בקליפ ההוא של מייקל ג'קסון, בין ה"גיבור האהוד" של הסרט, לדמות הכי מעצבנת (ומשכנעת) שיצא לכם לראות אותו בה. ובין אם אלו הם היחסים בינו לבין אשתו, בינו לבין מאהבתו החדשה, בין אשתו ובין מאהבתה החדשה או בין קרי (ג'ייסון פטריק, שעקב קרבה מסוימת להפקה ניכס לעצמו את התפקיד הכי מטלטל בסרט), לפנטזיה המינית המושלמת שלו מבית הספר, רומנטיקה נמנית בין הדברים שבשום אופן לא תוכלו למצוא בסרט הזה.

ההתיחסות של לי לשנת 1973 בפרברים של קונטיקט, מקבילה להתייחסות של יוצרים אחרים אל 1969 של וודסטוק, רק עם בורגנים. בן (קווין קליין) מיואש מנישואיו המשעממים ומחפש פורקן אצל שכנתו (סיגורני וויבר), לא לפני שהוא מסביר לבנו (טובי מק'גוויר) על הבנאליות והבזבזנות של לאונן במקלחת. כסיפתח ללא מעט סרטי נוער שנוצרו שנים מאוחר יותר, "סופת קרח" עושה את ההבדלה הברורה בין העולם הרגשי והמיני המתפתח של הילדים, לעולם המיני הבוגדני המוסתר והמבוייש של הורייהם, שנראים רחוקים דיה בכדי שכל נסיון לדו-שיח אמיתי, חוצה גילאים יעלה בתוהו. "סופת קרח" היא דוגמה טובה ל"מה היה קורה לסרט של וודי אלן, אם היית מוציא את הקריינות עם התובנות".

"רוג'ר דוג'ר" היא בחירת ה"אינדי שמינדי" שלנו להפעם, והוא אמנם יותר מודרני, קול ופלסטי מהשפיל הרגיל של אלן, אך הבלבול הידוע בין זכרים לנקבות נמצא שם. רוג'ר סוונסון (קמפבל סקוט), קופירייטר סרקסטי ויהיר בניו יורק, מרגיש שהבוסית/מאהבת שלו (איזבלה רוסליני) מתכננת להחליפו בשני המישורים. בדיוק באותו יום מחליט אחיינו ניק (ג'סי אייזנברג) לשים פעמיו לעיר הגדולה ולבקש מדודו הקזנוב, עצות לגבי המין השני. הערב של השניים יעבור עד מהרה משיחה פתוחה על סקס עם שני ניו-יורקיות חמות (ג'ניפר בילס ואליזבת' ברקלי), ליישום מחליא במסגרת "תכנית ב'", אך בניגוד לסיכומים של וודי אלן, את המסקנות, לא ניק ולא סוונסון, אלא אנו הצופים, ניאלץ להסיק.

מעטים הסרטים של אלן שעוסקים ביחסים בין הורים לילדיהם, מלבד אולי "ימי הרדיו". אך ב"חיים בין השורות" הקריצה לעבודותיו של אלן היא דווקא בדמותו המדהימה של ג'ף דניאלס, שמזכירה מעין וודי אלן פחות מודע לעצמו. העובדה שאותה דמות מבוססת על אביו של הבמאי (באומבך), הופכת אותה להרבה יותר ברורה. ברנרד ברקמן (דניאלס) ואשתו (לורה ליני) מחליטים להתגרש למורת רוחם של ילדיהם. שיר גנוב אחד של פינק פלויד, ניצנים ראשונים של מיניות ודירוג עבודותיהם של פיצג'רלד וקפקא, יביאו את זוג הנערים למסקנה שגירושי הוריהם היו אולי הדבר הנכון. בצפייה שנייה ושלישית, מבינים שההקבלה לסרטיו של אלן, היא הרגשת החמימות שעוטפת את הסרט מחציו ועד סופו, שבכלל לא ברור מאיפה באה, או האם יש לה בכלל מקום בסרט אפרורי שכזה.