השבוע היה שבוע ממש מטורף. למעשה עושה רושם שכל שבוע אנחנו מקבלים דרמות והפתעות יותר גדולות, שזה לכאורה דבר מצוין. אבל משהו בתוצאות של השבוע פתאום הדליק אור אדום: האם זה לא יותר מדי? הדבר הזה גם בא לידי ביטוי בסקר שהיה כאן במדור הפוטבול: "אם סן פרנסיסקו או גרין ביי יצליחו להעפיל לפלייאוף זה יהיה לזכותן או תעודת עניות לליגה"?
סליחה? לגרין ביי ופריסקו יש נכון לעכשיו סיכוי אמיתי לעלות לפלייאוף? לא יכול להיות. מסתבר שכן. שתי הקבוצות הללו נמצאות עדיין בסך הכל משחק אחד מהוויילד-קארד. איך לעזאזל זה קרה?
בואו קודם כל נסתכל בתוצאות של השבוע האחרון:
בולטימור, עם מאזן 2:7, ניצחה בשיניים בזכות טעויות של היריבה וחסימת שער שדה בשניות הסיום את טנסי, שהמאזן שלה הוא 7:2. אותו מצב בדיוק היה במפגש בין דנבר לאוקלנד. שני המפגשים הללו היו טעונים ודנבר ובולטימור היו אמורות להגיע סופר מוכנות ולדרוס, ובסוף יצאו אמנם עם ניצחון, אבל מהסוג שעליו אומרים "עוד ניצחון כזה ואבדנו".
הקולטס, עם המאזן המושלם של 0:9, ניצחה את בפאלו האומללה בזכות בעיטת שער שדה שהלכה, כמובן, וייד-רייט. להגנת הקולטס המשחק הזה לא היה טעון והגיע אחרי רצף קשה, אבל כשאתה משחק מול ג'יי פי לוסמן בלי וויליס מקגהי הפצוע ואתה מגיע לעמדת הפסד אז שום תירוץ לא ממש תופס.
ואלה עוד המקרים שבהם הקבוצה הפייבוריטית ניצחה. קליבלנד הדהימה את אטלנטה, יוסטון שוב ניצחה את ג'קסונוויל, מיאמי היכתה בקנזס סיטי והג'טס הנחילו הפסד שני ברציפות לפטריוטס, לראשונה מזה יותר מ-3 שנים. אם מוסיפים את העובדה שפיטסבורג עם מאזן 6:3 ניצחה את ניו אורלינס עם מאזן 3:6 נקבל שבוע שבו העובדה שפילדלפיה אכן ניצחה בקלילות את וושינגטון כמו שהיא היתה אמורה לעשות היא אולי ההפתעה הכי גדולה.
אז למה זה קורה?
התשובה היא די פשוטה. זה קורה כי זה מה שהליגה רוצה שיקרה. הליגה רוצה שיוויוניות, ומצב שבו תיאורטית כל קבוצה תוכל להגיע למצב של התמודדות על התואר יחסית מהר, לא משנה כמה גרוע המצב הנוכחי שלה. מדובר רק בתיאוריה, כי אריזונה תמיד תסריח בטירוף לא משנה מי יהיה שם, אבל חוץ ממנה לכל קבוצה יש סיכוי. הנה, אפילו לסן פרנסיסקו, שהיתה במצב של פירוק מוחלט רק לפני רגע ופתאום אם השבוע היא תנצח בבית את סיאטל אז היא תוכל אפילו להתמודד על ראשות הבית שלה. למצב כזה אפשר להגיע או על ידי שיפור הקבוצות החלשות, או על ידי החלשת החזקות.
שיפור הקבוצות החלשות נעשה על ידי הדראפט (אגב, מזל טוב לבוש על הטאצ'דאון ההתקפי הראשון שלו, חבל רק שאחריו בא פאמבל) אבל זה לבד, מסתבר, לא מספיק כי הקבוצות לא שיחררו מספיק שחקנים טובים, וזכורה היטב הדוגמא של סן פרנסיסקו שהחזיקה מאחורי ג'ו מונטנה את סטיב יאנג, ושילמה לשניהם הרבה כסף.
כדי לשנות את זה קיבלנו את תקרת השכר. עכשיו כבר לא מדובר רק על המחליפים, קבוצות פשוט לא יכולות להרשות לעצמן להחזיק סופרסטארים בכל עמדה, או אפילו ברוב העמדות הפותחות. אז משחררים שחקנים, בעיקר ותיקים, ונותנים פחות זמן לשחקן להתפתח לפני שמאבדים את הסבלנות, והתוצאה של זה היא שהרבה יותר כשרונות אמיתיים מסתובבים בשוק החופשי.
מספיק לראות את דרו בריס, שהגיע השנה כשחקן חופשי לניו אורלינס. פעם סן דייגו היתה יכולה להרשות לעצמה להשאיר את בריס על הספסל ולתת לריברס לשחק, או להיפך. היום שתי הקבוצות מרוויחות, וזאת היתה הכוונה. אפשר כמובן לראות את הדוגמא ההפוכה של השחקן שניו אורלינס שיחררה, אבל החלטות גרועות של מנהלים תמיד יהיו ועל הנושא הזה אני ארחיב מיד.
הראשונה שהבינה את זה היתה דנבר שהיתה הקבוצה הגדולה הראשונה בעידן תקרת השכר: שאנאהן זיהה כשרונות ותיקים אבל כאלה שעדיין מסוגלים לשחק ברמה גבוהה, כמו אד מקאפרי וגארי זימרמן, ובעזרתם השלים את דנבר לקבוצה שבמשך 3 שנים עד הפרישה של אלוויי והפציעה של טרל דיוויס הובילה את הליגה. את השיטה הזאת אחר-כך שיכלל ביל בליצ'יק בניו אינגלנד, אבל גם הוא נתקל בבעיה של השיטה הזאת. אותם שחקנים מצליחים ומוכיחים את עצמם מחדש, הם רוצים לנצל את ההזדמנות ולהרוויח עוד כסף, ואז הם מתחילים להעיק על תקרת השכר וצריך לשחרר שחקנים, וחוזר חלילה.
הנושא השני הוא מספר הקבוצות בליגה. ב-1995 המספר גדל מ-28 ל-30. מ-2002 יש כבר 32 קבוצות. אם לכל קבוצה יש סגל של 53 שחקנים ועוד 5 בקבוצת האימונים, אז 4 קבוצות נוספות שוות עוד 232 שחקנים, ואגב, היום המספר כבר עלה ל-8 שחקנים בקבוצת האימונים כדי שקבוצות יחזיקו יותר זמן שחקנים צעירים. אם ניקח בחשבון את ההנחה שתמיד יש בערך 15 קוורטרבקים סבירים ומעלה בו זמנית, זה אומר שהוספנו למאגר עוד 4 שחקנים די מחורבנים שלא היו רואים מגרש במצב רגיל.
מעז יוצא מתוק
אז קיבלנו את ההסבר לשאלה "למה זה קרה", ומגיעה השאלה המאד חשובה "האם זה דבר טוב"?
כמו שראינו מהמקרה של דרו בריס, התשובה העקרונית היא "כן". עכשיו גם רואים יותר טריידים גדולים בין קבוצות שכבר לא יכולות או לא צריכות להחזיק שחקן מסויים בסגל, ורוצות לקבל עליו תמורה הולמת, הדוגמא הכי טובה לכך היא הטרייד של קלינטון פורטיס תמורת צ'אמפ ביילי, אבל גם רנדי מוס, כשעוד היה שווה משהו, עזב את מינסוטה בטרייד. אפרופו רנדי מוס, מישהו שמע אותו השבוע מסביר למה הוא לא טוב? "אני מדוכא בקבוצה ומהאווירה, ולכן כמובן שאני לא משקיע את כולי". מה? מה זה אמור להביע לעזאזל ולמה אף אחד לא נתן לו קנס בגובה חצי משכורת כדי שבאמת תהיה לפרזיט הזה סיבה להיות מדוכא?
אבל האם אנחנו באמת נידונים מעכשיו לראות משחקים בינוניים? לא בהכרח. בגלל שעכשיו אין קבוצות בלי חסרונות, האתגר העומד בפני כל קבוצה הוא הרבה יותר גדול ועבודת המאמן היא הרבה יותר קשה, אבל אפשרית. ניקח לדוגמא את המשחק של ניו אינגלנד מול ניו יורק ג'טס. לשתי הקבוצות יש הרבה בעיות, בעיקר בצד ההגנתי, אבל הסיבות לכך הן שונות ולכן ההתייחסות של שני המאמנים היא שונה.
ביל בליצ'יק התאהב באמירה שהשיטה של הפטריוטס היא מעל הכל והשאיר את הקבוצה שלו בלי רסיברים, ועם חבורה מאד מוגבלת בהגנה. אין את דיון בראנץ'? לא נורא, יש לנו את ג'באר גפני. טיי לואו רוצה יותר מדי כסף? זה בסדר, יש לנו את טרוי בראון. אז לא מעט שחקנים מהימים היפים והלא רחוקים כבר לא משחקים בפוקסבורו והפציעות שחשפו את חוסר העומק מוכיחות שאפשר לעבוד על חלק מהאנשים חלק מהזמן, אבל יש גבול לכל תעלול.
מנגד מאנג'יני מתגבר על הבעיות של הג'טס - בעיקר חוסר היכולת לעצור את הריצה והקוורטרבק הלא מדהים שלו, בהתלהבות ובזה שהוא מאתגר את הקבוצה שלו. אם זה בהליכה על דאון רביעי, אם זה בבעיטת פאנט של פני (את זה הוא דווקא עשה טוב), העיקר להשאיר את הניצוץ ולהוציא את המקסימום ממה שיש לו בידיים. המקסימום זה איום אמיתי על ראשות הבית, לפחות לשבוע אחד, כי השבוע הג'טס מול שיקגו בזמן שניו אינלנג מול גרין ביי.
אבל סיכויי הפלייאוף לא ייעלמו, כי המאמן של ג'קסונוויל, שמתמודדת עם הג'טס על הוויילד-קארד, מתעקש להיות מאד לא חכם ובמקום לנצל את מה שיש לו אז הוא יוצר מחלוקות ובעיות נוספות, וזה בלי להזכיר את חוסר ההכנה של הקבוצה למשחקים מול קבוצות חלשות. למזלם של הג'אגוארס השבוע הם מול קבוצה גדולה ומשחקים במאנדיי-נייט, אז יש לשער שהם יבואו עם מוטיבציה גבוהה וינצחו. בכלל, המפגש בין טום קופלין לג'ק דל ריו יהיה מפגש קלאסי בין שני מאמנים שבשנה הבאה צריכים מקסימום להגיע למאנדיי נייט בתור פרשנים, כי את הרמה של השלישייה שם הם לא יוכלו להוריד יותר מדי.
השבוע בקריקט
נתחיל עם מפגש בין בולטימור לאטלנטה. התגמול של הרייבנס על זה שהם שרדו את טנסי הוא פתיחת פער של 3 משחקים בראשות הבית מסינסינטי, שהפסידה במשחק הדהים והנהדר לסן דייגו תוך איבוד יתרון של 21 נקודות במחצית. מנגד, אטלנטה ראתה איך ויק חוזר לעצמו מהר מאד, וכל משחק עכשיו הוא סופר קריטי בבית הצמוד מאד שלהם. אז המשחק יותר חשוב לאטלנטה, מה שלא מבטיח בכלל ניצחון לקבוצה הלא יציבה הזאת. עושה רושם שבפוקס ישדרו קריקט ולא פוטבול, ואת המשחק המרתק בין סינסינטי לניו אורלינס שצפוי להוציא ניצוצות אפשר יהיה לראות רק באינטרנט (Sopcast, channel 12993). כל זה יהווה הכנה לקרב הגדול על ראשות ה-AFC מערב שיהיה במייל-היי סיטי, שם ינסה לדניאן טומלינסון להיות האדם שהגיע הכי מהר ל-100 טצ'דאונים דווקא באיצטדיון שבו הוא מעולם לא הצליח לרוץ בחופשיות. באופן אישי אני מקווה שהוא ישיג איזה 30 נקודות פנטזי, אבל שזה לא ימנע מדנבר את הניצחון.
