פעל, אולמרט, פעל

אתמול דחתה ישראל את יוזמת השלום הספרדית. ראש ממשלת ספרד הציע, בלי תיאום עם ישראל, יוזמה חדשה לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני בחמישה עקרונות די פשוטים. לפחות על הנייר. חוסה לואיס רודריגס ספאטרו אמר את הדברים לאחר שיצא מפגישה עם נשיא צרפת, ז'אק שיראק.

שרת החוץ שלנו מיהרה לדחות את היוזמה, וטענה כי היא נרקמה ללא ישראל. ובכן, ישראל לא מוכנה לדון עם אף אחד, פרט לבוש, ביוזמה מדינית כל שהיא. גם אם מישהו מנסה לתפוס איזה שר בישראל, אין עם מי לדבר. כששבעה שרים נמצאים בחו"ל, אין למי לפנות. כשראש הממשלה שלנו נוסע לכנס בלוס אנג'לס, כשאלוהים יודע מה יש לו לחפש שם כרגע, אין עם מי לדבר פה.

אולמרט מצידו אמר מוקדם יותר אתמול, לפני שעלה למטוס חזרה לארץ, כי "אין פתרון של זבנג וגמרנו לבעיית הקסאמים". הוא גם אמר שוב שהוא מוכן להיפגש עם אבו-מאזן וכי אין שום דבר שמעכב את הפגישה הזו ככל שזה תלוי בו בשלב זה, והוסיף שפתרון של שתי מדינות לשני עמים תואם את תפישת העולם שלו ושל בוש. הוא סיפר גם כי הוא וג'ורג' בוש גילגלו רעיונות צעדים מדיניים אפשריים.

אולי צריך להזכיר לאולמרט שיש סיבה שהוא יושב בכיסא הזה של ראשות המדינה, והסיבה הזו היא לא בכדי להתחכך בארנולד שוורצנגר וראשי הקהילה העסקית של יהודי אמריקה. ראש ממשלה נבחר כדי לדאוג לעתיד שלנו. כדי לעשות את זה הוא צריך יותר מאשר להגיד שהוא מדבר עם כל מי שאפשר. אולמרט מתיימר לבחור את השותפים שלו לשיחה, ולא מפנים שכדי לעשות פה קצת שקט לא צריך להגיד שאתה מדבר. פשוט צריך לעשות את זה. לא לגלגל רעיונות על איך לעשות את זה, כשכאלה כבר יש בשפע.

אולמרט ממשיך לעשות מה שעשו רבים לפניו, והוא מצטיין בו – רק לדבר על דיבורים. אין יוזמה, אין נקיטת מהלכים. אפס מעשים. ראש הממשלה שלנו מחכה שהמציאות תציב לפניו אתגר – קסאמים, הרג פלסטינים, או מלחמה בלבנון, כדי לבדוק את יכולת ההתמודדות שלו עם סיטואציות בזמן אמת. וכל זה תוך כדי נאומים וסיורים בחו"ל. הוא יושב לו בחיבוק ידיים במטוס ומחכה שהמציאות תדפוק על דלת משרדו.

במקום לעשות את ההיפך – לאתגר את המציאות, להציב אפשרויות ממשיות לדו שיח, או רב שיח לפתרון הסכסוך. באותו הזמן שבו בילה בארצות הברית יכול היה אולמרט ליזום מהלך ולא רק לדון בדרכים שיש לנקוט כדי להחליט על איזה צעד אפשרי לנקוט במסגרת האפשרויות שיש. הוא נמצא בעמדה לעשייה ממשית, אבל במקום זה הוא מעביר מסרים לאקוניים - "אין פתרון של זבנג וגמרנו". אם היה שם לב לרוחב הדברים שניתן לייחס להם את המשפט הזה, הוא היה פועל לקידום ההידברות בין שני הצדדים, ולא רק מחכה שמישהו יפנה אליו.

משיכת זמן במישור המדיני היא פשע, שעולה בחיי אדם בשני הצדדים, וזה רק מה שנראה לעין. קיפאון בעידן המודרני הוא למעשה נסיגה. אי התקדמות היא רגרסיה. וכך, כשנראה שנשמרת רוטינה מקפיאה של חיסולים – קסאמים - ירי בשוגג (בסדר משתנה) אנחנו נחלשים. אמנם, הצבא מצליח למנוע כניסת מחבלים לישראל, אבל החוסר שקט הזה מכרסם בחוסן הלאומי, באמות המוסר והשלטון, בכלכלה ובחברה. גם בתקווה שיחזרו החטופים ובתקווה לעתיד בכלל – ליום אחד שבו יהיה כאן שקט.

אולמרט בוחר עם מי לדבר ועם מי לא, זכותו. אבל הוא חייב לנו יותר: העתיד שלנו נמצא בידיו. אולמרט בוחר לדבר עם בוש, ואפילו מזמין את מדינות ערב להציע יוזמות (מה עם יוזמת השלום הסעודית?). אירופה לעומת זאת, כנראה לא בשבילו. הוא לא מפנים את העובדה שבשביל העתיד, אין לו זכות לדחות יוזמות שיכולות להיות אפשרות מעשית. משחקי אגו על חשבון העתיד שלנו הם לא דבר שבא בחשבון. אולמרט, במקום להסתובב בכנסים במקומות אחרים, תפתור ממש את הבעיות שיש פה. אל תשחק באופציות. תפעל, ואל תחכה לאתגר הבא שתציב לך המציאות. הרי פה זה המזרח התיכון, לך תדע מה הוא יהיה.