דרדר במדבר: על קוצו של י'

סוף השבוע האחרון עמד בסימן מנוחה, ואחרי שבוע עמוס שבו חצינו את מדבריות אמריקה החלטנו לקחת קצת חופש והפעילויות החוץ ביתיות שלנו בסוף שבוע הסתכמו בסרט (אח, הבוראט הזה חולה רוח) ומשחק פוטבול של האוניברסיטה. על המשחק באמת אין יותר מדי מה להרחיב (אתם יודעים, מעודדות, טיילגייטינג, בחורות בתחתונים, הדברים הרגילים) ומכיוון שהמשחק היה גמור לטובתנו אחרי רבע אחד, האירוע היחיד המרגש בו היה הכבוד שחלקו במחצית לקבוצות משנת 86 ו-96, שתיהן הגיעו לרוז בול באותן שנים. לבורים בינכם שלא מכירים את ההיסטוריה של אריזונה סטייט (מבחן ייערך סוף הסמסטר) הרי שהקבוצה מ-96 היתה קבוצתו של הגיבור האמריקאי האולטימטיבי, פאט טילמן, שזכה למחיאות כפיים סוערות, וגם של אחד, ג'ייק פלאמר, שעלה על המסך כדי לברך את הקהל, ושלא בדיוק זכה למחיאות כפיים סוערות. או כמו שהשכן שלי לספסל אמר - "לא בדיוק טוב בדיבורים, הבחור. האמת, לא בדיוק טוב במשהו".

חוץ מזה הסוף שבוע היה עמוס בצפיה בפוטבול, כמובן, חלקו אפילו בצוותא עם האישה. אם בארץ הזיקה של י' לפוטבול הסתכמה בלהירדם בחיקיי בעוד אני מנסה לאזן את המחשב על זרוע הספה כדי לדפדף בין תוצאות הפנטזי לפליי ביי פליי (אח, הנוסטלגיה, כמה מהר אתה מדחיק את חווית הצפיה בארץ, הניסיון להחזיק את העיניים פתוחות מול מסך טלוויזיה מהבהב עם פרומואים של הצלצול הגואל בשעה 2 לפנות בוקר) הרי שפה המשחקים הם בשעות היום ולעתים י' נוטשת את הלימודים ומצטרפת לידי על הספה. כל אוהד ספורט התנסה בחוויה הזאת - אתה יושב לראות משחק כלשהו והבחורה שאתה יוצא איתה באותו רגע מתיישבת לידך וכדי להראות עניין במה שאתה אוהב (אולי מתוך תקווה שאתה תגלה עניין מאוחר יותר בצבע לשיער או בלט או אזיקים או מה שזה לא יהיה שמעניין אותה) מתחילה לשאול שאלות על המשחק ולפני שאתה מבין מה קורה, אתה צריך להסביר מה זה נבדל בפעם העשירית או למה פנינגטון הוא פצוע כרוני שלא שווה כלום (אז מה אם הוא ניצח את ניו אינגלנד, אני לא ממורמר). יכול להיות מצב אחד שהוא יותר חמור, כמובן, וזה כשהבחורה חושבת שהיא באמת מבינה משהו באותו ספורט ואז באמת לא נותרת ברירה ואלא אם לבחורה יש כישורים יוצאי דופן במקומות אחרים, אין ברירה אלא לחתוך את הקשר באיבו.

י', לעומת זאת, היא דווקא צופה פאסיבית למדי ובדרך כלל אני זה שצריך להסב את תשומת ליבה למשהו שקורה במשחק. אבל מאז שהגענו לפה חלה התקדמות מרשימה בגישה של י' לספורט אמריקאי, גישה שהתחילה בכובע הרד סוקס הורוד שקניתי לה ואיתו היא מסתובבת בגאון ברחבי האוניברסיטה (יום אחד מישהו יגיד לה משהו על מני או אורטיז ואז נראה מה יקרה) והמשיכה בזה שי' כבר מתחילה להתלונן כשאני בוחר ללכת עם חברים למשחקים של האוניברסיטה ולא איתה. כל זה הוביל ליום ראשון האחרון, בו צפינו ביחד במשחקים בין סן דייגו לסינסינטי ובין דאלאס לאריזונה, שבו י' הפכה מעט אקטיבית יותר ומצאתי את עצמי עונה פתאום על שאלות, דבר שדווקא שמחתי לעשות (נכון, היא קוראת את זה, אבל באמת שמחתי. באמת).

הנה כמה דוגמאות לשאלות שהייתי צריך להתמודד איתן במהלך המשחקים (תשובות בסוגריים):

- למה לא מתחילים כל מהלך באמצע המגרש? (כי שמים את הכדור על אחד משני הפסים של היארדים המקווקווים)

- למה הבחור הזה במדים הכתומים חופשי לגמרי למסירות של הק"ב? (כי ההגנה של סן דייגו אובררייטד)

- למה הבחור הזה במדים הכתומים רועד כמו חמור אחרי ט"ד? (כי זאת החגיגה המקסימלית שהוא יכול לעשות בלי שהליגה הטיפשה תעניש אותו)

- מי זה הבחור הזה עם הציצים? (ביל פארסלס,יקירתי, ואני מצטער שהיית צריכה לחזות בזה)

- למה אתה צועק עליו? (כי הוא הולך על דאון רביעי במקום לתת לקיקר שלי לבעוט)

- עברת בדואר היום? (כן, לא היה כלום)

- הבארבר שרץ עכשיו לדאלאס קשור לטיקי בארבר? (איזה גאווה, היא יודעת מי זה טיקי בארבר)

- למה הק"ב של סן דייגו מוסר לכולם חוץ מלטייט אנד הפרו-בול שלו? (כי אנטוניו גייטס שלי בפנטזי ואמא של פיליפ ריברס עובדת בלילות אמן ייתפסו אותה 4 גרוזינים בפינה, זה למה). טוב, בסדר, האחרונה היתה שאלה שלי, אז מה? כל שחקן בסן דייגו, כולל האופנסיב ליין, הקיקר ושלוש מעודדות רשמו ט"ד במשחק ורק שעריים המסכן לא, אז זכותי להתעצבן.

המשחק בין הצ'ארג'רס לבנגלס היה באמת נהדר ולמרות שהגנות לא נצפו ברדיוס של 30 מייל מהאיצטדיון, הרי שהקאמבק של הצ'ארג'רס, ששיחקו כמו קבוצה בוגרת עד כדי כך שאפשר היה לטעות ולחשוב שיש להם מאמן אמיתי על הקווים, הפך את המשחק לאיכותי ומרתק עד לשניה האחרונה. כל מה שהיה חסר לנו במשחק זה הארכה כדי להפוך אותו לקלאסיקה אמיתית.

- מה כבר אפשר להגיד על הצ'ארג'רס, באמת אין לי מושג. אין שום ספק שיש להם כל מה שצריך כדי ללכת הכי רחוק שאפשר - ק"ב, שגם אם הוא פותח שנה ראשונה יש לו את כל הכישורים הנדרשים לתפקיד, רץ שלקרוא לו מלהיב יהיה כמו להגיד ששמעון פרס הוא קצת לוזר, ולמרות שהסקנדרי שלהם נראה מפוקפק, הרי שברגע שמרימן יחזור מההשעיה יהיה להם מספיק כוח בפרונט 7 כדי לשתק את משחק הריצה של היריבה ולתת להתקפה שלהם לעשות את העבודה. השאלה היא, כמו תמיד, החבר שוטנהיימר ויכולות ניהול המשחק שלו. כמו שזה נראה כרגע, אולי עדיף לסן דייגו פשוט להכנס לפיגור ואז לא תהיה למרטי ברירה אלא לתת לשחקנים שלו לעשות את מה שהם יודעים הכי טוב.

- לגבי הבנגאלס, אם אני אוהד שלהם (ואם הפטס ימשיכו לשחק ככה, אני עוד עלול לשקול את זה) אני יוצא מהמשחק ברגשות מעורבים. נכון, ההגנה של נבחרת ישראל נראית יותר טוב מההגנה של סינסי, כמו כל העונה ובעצם גם בעונה קודמת, אבל קרסון פאלמר נראה סוף סוף כאילו הוא חזר לעצמו וקו ההתקפה שלו הבין סוף סוף את התפקיד שלו (ולא, זה לא לשמש תפאורה בחגיגות של צ'אד). נכון, לבנגאלס יש רק ארבעה נצחונות והם שלושה משחקים מאחורי הרייבנס אבל אני לא הייתי סוגר עלייהם את הגולל עדיין. מצטער על הקלישאה אבל אם יש משהו שאפשר להגיד בודאות על העונה הנוכחית הוא שאין בה שום דבר ודאי. אם ג'קסונוויל חוטפת סוויפ מיוסטון ולסן פרנסיסקו כבר יש ארבעה ניצחונות, הכל, אבל הכל יכול לקרות בה.

- מכיוון שאני איש של סטטיסטיקות, לא התאפקתי ובדקתי את ההתפלגויות של הנצחונות השנה בין הקבוצות השונות. אז ככה - ל-20 מתוך 32 הקבוצות בליגה (כמעט שני שליש) יש היום מאזן של בין 3 ל-6 נצחונות ול-12 מתוכן (יותר משליש) יש 4 או 5 נצחונות. ההתפלגות של הנצחונות תמיד תתפלג בצורה נורמלית, אבל נראה שהשנה, יותר מתמיד, עקומת הפעמון הופכת להיות צרה להפליא וזה רק עניין של זמן עד שנסיים עונה כשכל הקבוצות עם מאזן של 8 ניצחונות ו-8 הפסדים. בסופו של דבר, בליגה עם תקרת שכר כל כך קשוחה יש גבול לכמה אפשר להמציא ולחדש כל שנה ואפשר לראות איך מאמנים צעירים ולא מנוסים כמו שון פייטון או אריק מאנג'יני מצליחים כבר בשנתם הראשונה להעמיד קבוצות מתמודדות, היישר מהבחירות הראשונות בדראפט, בזכות הבנתם את המערכת והשיוויוניות המוטמעת בה. תנו לליגה כמה שנים ועוד כמה מתאמים צעירים (בקצב הזה, הנער מים של ביליצ'ק הוא המאמן הבא של הריידרס) ותראו איך הפערים הופכים ללא קיימים.

- אם דיברנו על מאמנים, אז ברכות לג'ו גיבס שהיה צריך תשעה שבועות, שישה הפסדים ופציעה מסיימת עונה לרץ שלו כדי להבין שמארק ברונל כבר לא מתאים להיות ק"ב פותח בליגה. מי יודע, אולי עד סוף העונה הוא גם יגלה על החוק החדש הזה, אתם יודעים, שמותר גם למסור את הכדור קדימה.

- מאמן אחר הוא ביל ביליצ'ק שכל שבוע מראה לנו מחדש איך התלמיד מתעלה על המורה שלו, פארסלס. לא, לא בניהול המשחק, באנטיפטיות. האיש משחק נגד מי שהיה עד לפני שנה עוזר שלו במשך שנים ארוכות וקרוב לודאי גם חבר קרוב, אבל בגלל איזה סכסוכון מטופש (השמועה אומרת שבגלל שהג'טס ניסו להשיג את דיון בראנץ') הוא מוכיח שאיינשטיין טעה ומצליח לעשות את לחיצת היד המסורתית בסוף המשחק מהירה ממהירות האור.

- רקס גרוסמן נתן מה שנראה משחק מצוין במדולדנס השבוע עם שלושה ט"ד ורק איבוד אווירי אחד, אבל אני במקום אוהדי הברס לא הייתי מתרגש יותר מדי, מסיבה אחת פשוטה. במהלך המחצית הראשונה, גרוסמן, כמו כל שיקגו, לא הצליח לעשות כלום בהתקפה ואז בחצי השני פתאום משהו קרה והכל התחיל לזרום. המשהו הזה היה משחק הריצה של שיקגו, שבראשות תומאס ג'ונס (אליל אתה, אליל. אתה מוזמן לחגוג על אמא של פיליפ ריברס חופשי, מצדי) הצליח לפרוץ את הדרך בהגנה העייפה של הג'איינטס ואיפשר לגרוסמן לזרוק מול הגנה מותשת. העסק הוא פשוט - כל עוד משחק הריצה של הברס עובד, הכל טוב ויפה וגרוסמן יכול לזרוק בניחותא, אבל ברגע שתבוא קבוצה שתעצור את הריצה ושיקגו תצטרך לסמוך על הזרוע של גרוסמן, לא הייתי שם את הכסף שלי עליהם.

- רחמנות על דיימון היוארד. האיש תיפקד בצורה מעוררת כבוד בתור המחליף של טרנט גרין, אפילו התחילו לדבר על זה שהוא יישאר הפותח גם אחרי שגרין חוזר ומה קורה? 15 מ-38 בלי ט"ד ועכשיו גרין הולך לפתוח יום ראשון. אין, אין צדק בחיים. תרשמו את ההימור הבא - מעכשיו עד סוף העונה, הצ'יפס לא משיגים יותר משלושה נצחונות ואם יש אלוהי פוטבול אי שם הוא ידאג לזה.

ונסיים בשתי ידיעות פוטבול חשובות. הראשונה היא שאמט סמית', האיש שירדתי עליו בתחילת השנה על זה שהוא משתתף ב"רוקדים עם כוכבים", זכה בתוכנית. אם אתם חושבים שאני חוזר בי ממה שאמרתי אז, אתם צריכים לראות מה הוא לבש בריקוד הזוכה שלו.

הידיעה השניה היא שטרל אואנס הוציא השבוע ספר ילדים. תודו שאם יש מישהו שחשבתם שמתאים לחנך את הילדים שלכם, TO יהיה בראש הרשימה. מה השלב הבא, פיני גרשון כותב ספר על נימוסים?