משדרות לרחובות

רק אחרי שקאסם יפול בחצר או על הבית של שר הביטחון עמיר פרץ, יכנס צה"ל לעזה ויגמור את הסיפור אחת ולתמיד, כך חשבו בקול רם וגם בשקט, רבים מאיתנו.

ביום ד' בבוקר זה קרה: קאסמים בשדרות. אחד מהם פגע פגיעה ישירה בפאינה סלוצקר בת ה-57 והרג אותה במקום לעיני חבריה ההמומים. השני נחת לו בכניסה לבית המאובטח והממוגן של שר הביטחון ופצע קשה את המאבטח במקום. בערב, אחרי קליעת הבול של הבוקר, שוב מטר קאסמים. הפעם: בן 17 נפצע קשה.

רצה הגורל ודווקא בשעת ההתרחשות הקשה בשדרות התקיים דיון מיוחד במליאת הכנסת, שעניינו מיגון מוסדות החינוך בישוב. ומי לא בא? כמעט כולם ובעיקר נציגי הממשלה, שרובם עושים את דרכם בשעות אלו מאמריקה הגדולה לישראל. ובאשר למיגון: הוא יושלם לא לפני סוף פברואר 2007. עד אז ילכו ילדי הגן למקום הפחות בטוח עבורם.

אין זה סוד שאם היה מדובר בתלמידי הבועה של תל אביב, המצב היה, ככל הנראה, שונה ומניין הח"כים והשרים בישיבה היה מחייב להכניס כיסאות ישיבה נוספים לחדר. מכל מקום, הנוכחות הדלה העידה עד כמה נמוך מדד ההתייחסות של מקבלי ההחלטות למה שקורה במערב הנגב ובסדר היום הציבורי שלהם.

כך גם בלוויה, בה נכחו רק 3 חברי כנסת: דב חנין, מוחמד ברכה וסופה לנדבר. בלילה הגיע לשדרות גם פרץ, שנשאר לישון בלילה בבית.

ומה יילד יום? מה שהיה הוא שיהיה. גם הפעם שר הביטחון לא מתכוון להיכנס בכוחות מתוגברים לתוך עזה ובית חנון ולעשות שם סדר. אפילו ראש הממשלה, ממקום שהותו בארצות הברית, לא חושב שהוא צריך לשוב מיד הביתה וגם הוא מסתייג מפעולה צבאית רחבה ברצועה. וכרגיל, הוא בוחן דרכים חדשות להתמודד עם ירי הטילים. שר הביטחון שלו ויועציו ממליצים על המשך החיסולים הממוקדים בתגובה.

אלא שאת תושבי מערב הנגב, אשקלון ובעיקר שדרות, החיים זה למעלה משנה וחצי תחת טרור הקאסמים, זה לא מעניין. הם רוצים שגרה, כי שגרה מבחינתם זה לא רע, ובעיקר משום שאין להם לאן ללכת.

אומר נכון ראש הממשלה: חייבים להעדיף את המישור המדיני, כי לכניסה לעזה יש מחיר בחיי אדם, ולנו כבר קשה לספוג חדשות הנוגעות בחיילים הרוגים. אבל גם קשה לספוג חדשות הנוגעות באזרחים שנפגעים, ילדים בחרדה מתמדת וחיים בצל הסכנה, ללא מרחבים מוגנים.

ובקיצור, שום דבר חדש לא קורה בגזרת עזה ומערב הנגב. הם משגרים, אנחנו קולטים, נפגעים, חוששים, מתמגנים, ישנים בחדרי הביטחון (למי שיש כמובן) ונותנים לילדים ללכת לגני הילדים ובית הספר החשופים לפגיעות, כי החיים צריכים להמשך גם אם יש נפגעים בנפש. ובכלל, אין לנו לא פתרון וגם לא עיר אחרת.

ובינתיים, עד שמישהו בירושלים יחליט, הילדים משדרות חייבים לנוח, להירגע, לישון לילה אחד לפחות כמו שצריך ולחלום על פרפרים ורודים ולא על טילים, אש ותמרות עשן והרס.

ולכן, במקום פיתרון אחד מוצלח, כמו למשל הסכם כלשהו להפסקת אש הדדית או הידברות תוך הנחת כלי הנשק והזימה, משתמשים באקמול נוזלי לילדים: ביום א' אמורים לצאת 4,000 תלמידים משדרות ללימודים באכסניות נוער ובפנימיות ברחבי הארץ.

וגאידמק, כמובן שגאידמק, יתרום את חלקו שלו ומי ששפר חלקו יבלה את השבוע הבא באילת. אח"כ כולם יחזרו לעין הסערה, כי אין חדש תחת שמי שדרות. הפותרים והפתרונים נמצאים אי שם ב'גבעת' הממשלה בירושלים.

ואולי אם שדרות הייתה תל אביב, הכל היה נראה מזמן אחרת...