יחסים מסוכנים: צפון אירלנד

הזירה: [[צפון אירלנד]], שהיא למעשה ששת המחוזות הצפונים-מערביים של האי. כל שאר המחוזות שייכים לרפובליקה של [[אירלנד]] (או איירה, אם בא לכם להיות אותנטיים). המחוזות המדוברים לא שייכים לאירלנד. הם אמורים להיות שייכים לבריטניה, אבל לא באמת סגורים על עצמם.

בפינה הימנית העליונה: ה"יוניוניסטים", או אם תרצו "לויאליסטים", הנאמנים לבריטניה. רובם צאצאי מתנחלים בריטים באי. כמו שאר הבריטים, רובם פרוטסטנטים.

בפינה השמאלית התחתונה: ה"לאומנים", אירים שורשיים ממשפחות איריות שורשיות. כמו שאר האירים, רובם קתולים.

הפרוטסטנטים נאמנים לבריטניה (ומכאן "לויאליסטים") ורוצים לאחד את צפון אירלנד איתה (ומכאן "יוניוניסטים"), כמו שהיה פעם בימים הטובים ההם, כשאנגליה שלטה בכל האי. ואז מה אם אנגליה פלשה לשם וכבשה בכוח, תוך כדי תקופות של דיכוי אכזרי.

הקתולים, כנגדם, רוצים לצרף את הצפון לשאר הרפובליקה, ולבעוט את הבריטים בחזרה לאי שלהם. הם גם טוענים שהבריטים הרעים לא שייכים לאירלנד, ולולא המחתרות האיריות האמיצות והפיגועים שלהן, היו ממשיכים לדכא את כל אירלנד עד היום. אז אם הפרוטסטנטים חיים שם כבר 800 שנים, והמחתרות האיריות היו ארגוני טרור.

מבחינת הקתולים, האנגלים התחילו. הם באו לראשונה לאירלנד לפני 800 שנה, על מנת להשתלט עליה. בצפון, המלך אדוארד לקח אצילים נאמנים וכ"פרס" נתן להם אדמות בצפון האי, כדי להשתלט עליו - לא מאוד שונה מההתנחלויות המוכרות לנו.

החל מהמאה ה-20 הקתולים נאבקים בשלטון, בעזרת "מלחמת גרילה" (ולפי הבריטים - "טרור"). ב-1922 סוכם על משאל עם במחוזות אירלנד. כל מחוז שירצה יצטרף לשלטון אירי עצמאי-למחצה (שעדיין נאמן לבריטניה), והמחוזות שלא - יישארו תחת שלטון בריטי.

הבעיה: הרוב הפרוטסטסנטי בשישה מחוזות בצפון לא ממש רצה לחיות תחת שלטון אירי. המורדים הקתולים שפעלו בכל אירלנד כדי לגרש את האנגלים - בראשם ה-IRA - ניסו לשכנע אותם בכוח להצטרף לשאר מחוזות הרפובליקה, אז הצבא הבריטי נכנס למגרש ספורט ביום ראשון אחד ב-1922, שזכור עד היום כ-Bloody Sunday (ד"ש לבונו), וריסס את האוכלוסיה המקומית. כך הם רבו עד 1949, אז אירלנד הכריזה עצמאות, וקיבלה את תמיכת האו"ם. בריטניה, בתגובה, הכריזה על הצפון כחלק בלתי נפרד מהממלכה.

המחתרות האיריות השתתקו ברוב אירלנד, והעדיפו להתעסק בבניית מדינה. גם בצפון היה שקט יחסי: המחתרות המשיכו להציק לבריטים, אבל באופן מפוזר. הפרוטסטסנטים, מבחינתם, הקימו גם הם מיליציות כדי להגן על עצמם - וכידוע, ההגנה הכי טובה היא התקפה.

ב-1971 לבריטים נמאס, והם עברו ליד קשה: מעצרים מנהליים, הוצאות להורג, מלחמת תעמולה ודיכוי האוכלוסיה. התוצאה? מרי אזרחי טרוריסטי. ה-IRA עברו גם לפיגועים בבריטניה עצמה ולפיגועי ראווה בצפון, המיליציות הפרוסטנטיות התחזקו והשמחה היתה גדולה.

עשר שנים עברו לפני שהקתולים הבינו שהבריטים חזקים יותר ובכוח זה לא ילך, ועברו למאבק פוליטי בעיקרו ב-81' - למרות שחלק קטן ואלים המשיך להתכתש לו ולהוציא פיגועים.

17 שנים מאוחר יותר, ב-1998, גם הבריטים הבינו שבכוח זה לא ילך, וחתמו על הסכם "יום שישי הטוב". בניגוד לכל ההסכמים הכושלים הקודמים, הוא כלל גם את ה[[שין-פיין]], לשעבר הזרוע הפוליטית של ה-IRA, והמפלגות היוניוניסטיות הקיצוניות - ולכן, הוא הצליח (פחות או יותר). אף אחד לא זכה במה שהוא רוצה - צפון אירלנד היא לא אירית ולא בריטית - אבל הפשרה, פרלמנט כמעט-עצמאי, הספיקה. או כמעט הספיקה: מדי פעם הצדדים נזכרים בכל ההאשמות ההדדיות, ומתכתשים קצת כדי לא לשכוח איך זה.

מרבית האלימות בצפון אירלנד שככה לה עם ההסכם, והיום מתכתשות בעיקר המפלגות - ה"שין פיין" עדיין רוצים באיחוד הצפון עם שאר האי, "המפלגה הדמוקרטית של אלסטר" עדיין רוצה להחזיר אותו לבריטניה. ההתחזקות של שתי המפלגות האלה בבחירות האחרונות ב-2003 מדאיגה הרבה אנשים.

בינתיים, הדמוגרפיה הקתולית (שלא מאמינה באמצעי מניעה, כידוע) עשתה מה שהאלימות לא הצליחה, והפכה את היוצרות - היום בצפון יש רוב של 40% קתולים מול 36% פרוטסטנטים בלבד, בניגוד ל-400 השנים האחרונות.

אולי בגלל זה ב-2002 בריטניה השעתה את הפרלמנט המקומי, בפעם המי-יודע-כמה: הם טענו, אז, שה-IRA לא מתפרק מנשקו לפי לוח הזמנים. כלומר, כרגע, מתקיימת שם הכלאה מוזרה בין שלטון עליון בריטי לגופי שלטון צפון איריים. בקרוב, מבטיחים לנו, הם יעלמו מהשטח: הממשלות של הרפובליקה האירית ובריטניה עובדות על דגם שלטוני חדש, שבו שתיהן תהיינה מעורבות בשלטון, אבל רובו יהיה צפון אירי עצמאי.

בינתיים, ה-IRA סיים להתפרק מנשקו ב-2005, וכולם מקווים שאפילו האלימות שמתעוררת פה ושם תרגע. אנחנו מחזיקים אצבעות.