יכול להיות שהבעיה היא בפורמט. תכנית טלוויזיה צינית שחודרת לבית של אנשים, חושפת את הילדים והמקרר למצלמות ובבוטות מדהימה מסבירה להם כמה הם לוזרים ולמה הם ממש לא ההורים הטובים שנדמה להם. יכול להיות.
אבל יכול גם להיות שהבעיה היא אצלי. אי הנוחות מול הטלוויזיה בזמן שאני צופה, בלי יכולת לכבות, מחטטת בעזרת המצלמה בעגלת הקניות של זרים, מבינה שתיכף תגיע עוד דמעה של אנשים שהעדיפו לחשוף את ערוותם ולעבור השפלה פומבית, רק בעבור הסיכוי הקלוש שמשהו יציל אותם מהבור בו שקע ההווה וכנראה גם העתיד שלהם. יכול להיות. ויכול להיות, רק יכול להיות, שהבעיה היא בשיטה.
טעויות משלמים בריבית דריבית
הרי אי אפשר להבין במה חטאו ריקי ואייל שלו, גיבורי הפרק האחרון של "משפחה חורגת" בערוץ 2. אנשים רגילים, שניסו לתפקד כמו כל זוג נורמטיבי אחר. שיצאו בוקר אחרי בוקר לעבודה, חזרו מידי ערב לדירתם הצנועה כדי למלא את חובות ההורות, ונכון... בין לבין העזו לפנק את עצמם בספל נס וסיגריה. לא בדיוק ערוץ החיים הטובים, שאותו אגב (כמו שהתברר די מהר) לא יכלו אפילו להרשות לעצמם לשכור.
הרי הם לא חטאו בכלום. הם רק טעו. הם חשבו שאם יעבדו קשה וירוויחו כסף ביושר, ישלמו מיסים וייקחו קצת הלוואות, יוכלו לרכוש דירה, לעמוד בתשלומי המשכנתא, לקנות סוני פלייסטיישן לילדים ואפילו תפוצ'יפס בסופר... אבל הם טעו. ועל טעויות משלמים, בריבית דריבית.
אז מה היה דחוף להם לרוץ לטלוויזיה, ולמסור את נפשם בידי קואצ'רים קשוחים ופקידי בנק חמוצים? זה לא שהיה להם דחוף. פשוט לא הייתה להם ברירה. לא הייתה להם ברירה, כי משום מה אף גורם במדינה לא מבין שיש אנשים ללא יכולות ניהול פיננסיות. שיש אנשים שבשבילם למלא שיק זה עניין מורכב. שיש אנשים שצריכים עזרה בניהול כל עסק, גדול כקטן... קטן אפילו כמו המשפחה.
כי בזה מדובר בעצם. בכך שמשפחה היא מעין "עסק כלכלי קטן". לא מיזם בינלאומי שידהיר את הכלכלה קדימה ולא פרוייקט נדל"ני שיכניס לקופת המדינה מיליונים. עסק קטן, פונקציונלי ואנושי.
והרי כשעסק אמיתי נקלע למצוקה, הבנק חש לעזרתו. הוא הרי היה שם כשביקשו הלוואות ענק, הוא גיבה אותם ברכישות (וכמובן, גזר על הדרך את הקופונים) וממשיך להיות שם בעת צרה. כשמגיע המשבר הוא לא מחכה לפשיטת הרגל, מוכר קצת נכסים או מממש "ערבים" כדי לצאת בהפסד מכל הסיפור. הרי כשבנק משקיע בחברה, הוא רוצה לראות רווחים גדולים ולא הפסדים קטנים.
וכך, בעת צרה מגייס הבנק את טובי האנליסטים, את אלופי הפיננסים ואשפי הניהול ומוצא פתרונות. כשהעסק בו הוא מושקע נקלע לצרה, מציע לו הבנק תכנית הבראה וייעול, עושה פרישת תשלומים, מעניק הלוואות נוספות ומושיט עשרות ידיים שיימשו את העגלה השוקעת מהביצה הטובענית אליה נקלעה. אז למה לא כשמדובר ב"עסק משפחתי" קטן ותמים? למה לא לשלוח את כוח החילוץ הזה גם כשהעגלה הטובעת היא סתם חד אופן?
ובכן בנקים יקרים, מנהלי שיווק זריזים וסמנכ"לי קשר בנק/קהילה נכבדים, קבלו רעיון: הגיע הזמן שהפעילות הפילנתרופית שלכם, הבנקאות שרוצה להחזיר לקהילה ולתמוך בחברה תרים את הכפפה. הגיע הזמן שבמקום "לעזור" למשפחות כמו משפחת שלו למכור את הבית ולגרום להם לרוץ לתכנית טלוויזיה כדי לקבל עצה, תעניקו להם אתם, במימונכם - את סוללת היועצים הטובים ביותר, על מנת לשקם את ה"עסק המשפחתי" שלהם ולהפוך אותו לעסק מצליח.
הגיע הזמן שבמקום להרוויח מריביות מתנפחות על האוברדראפט, תסתכלו על העתיד ותבינו שגם משפחה כושלת פיננסית, עשויה באמצעות ההכוונה המקצועית הנכונה להפוך למשפחה מרוויחה. תבינו שמשפחה שמשלמת ריבית על מינוס, יכולה בעזרת קצת ניהול להפוך למשפחה שפותחת פיקדונות וחסכונות. אצלכם. ממש באותו הבנק. הגיע הזמן שמישהו אצלכם יחשוב קצת פחות רווחי וקצת יותר אנושי.
ואם זה לא יצליח, עדיין תוכלו לממש את הדירה שלהם. אם זה ייכשל, תוכלו לעקל להם את מעט הרכוש (כולל הפלייסטיישן) ולמכור אותו באותו רווח בדיוק. אבל תחשבו על הרווח האדיר, בכל המובנים ולכל הצדדים, אם זה במקרה, רק במקרה, יצליח.