זולפא אלחוסייני, עזה

כמעט חודש עבר מאז חג אלפיטר של המוסלמים, ואירועים רבים קרו, במיוחד אצל אזרחי רצועת עזה. אך אותו כאב שעבר עלי ביום החג אינו נפרד ממני.

בשנה שעברה בחג אלפיטר שיתפתי אתכם בשמחה שלי בכניסת משפחתי לעזה, ועד כמה היתה ההרגשה נפלאה עבורי ועבור בעלי וילדי, שהמשפחה מבקרת אצלנו אחרי חמש שנים רצופות של אי ביקורים. הפעם התבשרנו שנותנים למשפחות לבקר אצל קרובים מדרגה ראשונה, וזה חל עלי. לאחר הגשת המסמכים הדרושים למעבר ארז הגיעו אחותי ואמי, בת ה-75, לאזור זיקים, צפונית למחסום ארז, כדי לקבל את האישור להיכנס לעזה. זה היה ביום הראשון של החג. במחסום היו המון אנשים, ואימי נאלצה להישאר כל הזמן באוטו, משום שלא יכלה להידחק איתם. אחותי נשארה במחסום וסבלה את הדחיפות ואי הסדר והבלאגן, שכולם נגרמו על ידי המשרד המאשר את הביקורים.

יום ההמתנה עבר על שני הצדדים – עלינו בבית ועליהן במחסום - בצורה קשה מאוד. בסופו של דבר בשעה תשע בערב מסרו לאחותי שהיא לא שלחה פקס ואין את המסמכים של הבקשה. הודיעו לאלה שהכניסה שלהם לא אושרה שהם יכולים לחזור מחר לאותו מקום בזיקים. אמי ואחותי נאלצו למצוא מקום לבלות בו את הלילה, בתקווה שמחר יוכלו להיכנס אלינו. בינתיים, אצלנו בבית, ישבתי עם בעלי וחיכינו לכל סימן מהן, שיגיעו או שיספרו שקיבלו אישור. עשיתי מאות טלפונים כדי לעקוב אחר מה שקורה, אבל כלום לא עזר. במשרד ה"ישראלים" הממונה על הנושא פשוט לא ענו.

הכי מכאיב היה לראות את הילדים, שכולם המתינו לסבתא ולדודה שהיו אמורות להגיע עם מתנות, אחרי שנה שלא ראו אותן. הם לבשו את בגדי החג וירדו לשחק עם חברים, אבל כל הזמן עלו לשאול אם סבתא הגיעה והתשובה היתה תמיד שלילית. בשמונה הם הלכו לישון, עוד לפני שידענו שאין תקווה לאותו יום, והבטחתי להם שאני אעיר אותם כדי לראות את סבתא ודודה, ואפילו צחקנו שהם צריכים להתעורר כדי לפנות מקום במיטה שלהם לאורחים.

אותו לילה לא הצלחתי לישון מרוב דאגה. בראש ובראשונה לבריאותה של אמי, ובנוסף לא ידעתי אם כדאי להן לנסות ולהיכנס. במקום השלישי היתה האכזבה שלי ושל הילדים, של כולנו בעצם, מזה שיחזירו אותם בלי אישור כניסה. היום השני של החג החל בטלפונים מכל עבר, מאנשים שרצו לדעת אם המשפחה שלי נכנסה, ובהזדמנות זו להגיד חג שמח. כמובן שאני ובעלי נשארנו לאורך כל היום בבית, מרותקים לטלפונים מאמי ומאחותי בזיקים. ככל שהזמן עבר והדברים לא השתנו, הרגשנו שזהו זה, הם לא ייכנסו.

באותו יום לא הצלחתי לעשות שום דבר. המחשבות שלי היו משובשות, כל דבר שניסיתי לעשות הצלחתי רק באופן חלקי, עד שבעלי העיר לי שאני עושה חצאי דברים מרוב מתח. כך עבר היום ואנחנו בבית. הילדים שיחקו ברחוב ועלו כל הזמן. לא הרשנו לאנאס, הבן הגדול, ללכת למקום רחוק לארוחת צהריים עם חברים, כי הסבתא עוד מעט באה. אבל סבתא ודודה נשארו כל היום בזיקים, ללא אוכל ושתיה. עד שבשעה ארבע וחצי אחותי קיבלה את התעודות לידיה ואמרו לה שהן לא מאושרות כניסה "מטעמים ביטחוניים"! אשה מבוגרת בת 75 ואשה נוספת שגם היא לא מאוד צעירה הפכו לסכנה לביטחון ישראל.

האמת היא שעד עכשיו אני לא מצליחה להתעורר מהסיוט הזה, ולא מבינה מי יוכל לפצות אותי על עוגמת הנפש שנגרמה לי ולמשפחתי במשך יומיים. השאלה היא האם אני יכולה להעז ולבקש מאמי ומאחותי לעבור את אותם עינויים וטרחה בעוד חודש וחצי, בחג אלאדחא? האם בכלל יודיעו על כניסת ישראלים לביקורי משפחות בעזה?

כמובן שמסע היסורים של משפחתי לא משתווה לכאבם של משפחות השאהידים שנהרגו על ידי כוחות הכיבוש הישראלי בטבח בבית חאנון, שעל פי הפלסטינים היה מיועד נגד אזרחים. המעשה הארור הזה עדין מטיל צל כבד על אזרחי רצועת עזה, באופן שמונע מרבים מהם לבקר באזור. לפני הבטח, כשהצבא הראה סימנים שהוא נפרס מחדש באזור, אזרחים רבים הגיעו למקום האסון ועמדו על שרידי הבתים שנהרסו, המסגד, הרחובות, תשתיות המים והחשמל. זאת, בנוסף לפרדסים ולאדמות חקלאיות אחרות שנהרסו בפעולת צה"ל שם. הם באו להשתתף בצערם של תושבי בית חאנון ולחזק אותם. אבל לאחר הטבח אנשים לא העיזו להגיע לאזור מחשש שכל אחד מהם יכול להיפגע. בין אם הפגיעה היתה במכוון או בשוגג זה כבר לא משנה. אנשים נרצחים ולא יחזרו עוד למשפחותיהם.

לפני יומיים נאלצתי לנסוע עם הילדים למחסום ארז. השאלה הראשונה שהם שאלו לפני היציאה מהבית היתה האם נעבור בבית חנון. אמרתי להם שכנראה נראה אותה בצד הדרך, אבל לא ניכנס אליה. הם היו ממש מפוחדים, כאילו בית חאנון נתפס אצלם כאזור מוות, וכך גם אצל כל תושבי הרצועה. לצד הפחדים האלה, שמעתי שיר חדש שהושמע בכל רחבי עזה במהלך הפלישה לבית חאנון. הוא נשמע מכל פה ואפילו ילדי מכירים את השורה הראשונה שלו שאומרת "הו, אזור צפון עזה האיתן". אבל שירי העידוד, השבתת העבודה והלימודים וכל ימי האבל המוכרזים ברצועה לא יצליחו להחזיר את השאהידים למשפחותיהם.

כעת הדרישה הנשמעת מכל שכבות הציבור בעזה היא הגעה לממשלת אחדות פלסטינית. הדרישה הזו יצאה גם ממשפחות השאהידים בבית חאנון. בתוך המראות המצמררים של הטבח, ראינו את אחד מבני המשפחה ששרד כשהוא בוכה ודורש מאבו מאזן ומאיסמעיל הניה להגיע לממשלת אחדות, כדי לחסוך מהציבור הפלסטיני את ההתקפות הישראליות הנפשעות. מההדלפות שמגיעות מהדיונים נראה שהתיקים הקשורים לישראל יימסרו לפתח ואלו שקשורים לעניינים פנימייים – לחמאס.

היום מציינים הפלסטינים את יום הכרזת העצמאות של מדינת פלסטין, הכרזה שנשא הנשיא המנוח יאסר ערפאת בשנת 1988 באלג'יר. יום זה נחשב ליום חופש כללי לכל הפלסטינים ונערכים בו טקסים עממיים. הדבר הבולט ביותר ביום זה הוא הדגלים הפלסטינים שמונפים מעל לכל בית. חשוב להזכיר כי הפלסטינים ציינו לפני יומיים את יום השנה השני למותו של ערפאת. בעזה נערכו טקסים רבים מטעם הפתח, בהם השתתפו המוני בני אדם שנשאו את תמונת המנוח וצעיפים בצבע הכאפיה שלו ואפילו הילדים חבשו כובעים בצורת כאפיה שבמרכזה תמונה של ערפאת. רבים השמיעו באותו יום את המשפט "אילו אבו עמאר היה עדין בחיים, לא היינו היום במצב כזה".