ההבדל בין עבדים לעובדים

שומרים, מרצים וסטודנטים היו אמורים להפגין הבוקר בפתח מכון ויצמן שברחובות. יחד עמם התכוונו להפגין מרצים וסטודנטים הסבורים שיש גבול לניצול ולרמיסת זכויות העובדים. ההפגנה בוטלה, מאחר והעובדים ונציגיהם נכנסו למו"מ עם המעסיק העוקף (חברת השמירה) ומעסיקם הישיר (מכון ויצמן). האיום להפגין בעת ביקור במכון של אורחים מחו"ל גרם למעסיק להכיר בנציגות העובדים וגם לנהל במו"מ עמה (על שורשי הסכסוך ר' כתבה של נמרוד בוסו - "סטודנטים: מכון ויצמן מנצל את המאבטחים").

אי-הכרת ארגוני העובדים איננה רק בעייתם של שומרי מכון ויצמן. הזכות להתארגן היא היא ההבדל בין עבדים לעובדים. וכאשר אנו מציינים שזו אינה בעייתם של שומרי מכון ויצמן, הכוונה היא שמעסיקים בכל העולם מנסים לדחוק את התארגנויות העובדים, למרות שהן חוקיות כמעט בכל מדינה ומדינה והן מעוגנות באמנות בינלאומיות. המעסיק הפרטי הגדול בארה"ב, ואחד הגדולים בעולם, רשת וול מארט אוסרת על עובדיה להתארגן. רק פועלי התאגיד האמריקאי בסין עממית הם הראשונים שהתחילו, ובחודשים האחרונים, להקים ועדים. הרשת אף סגרה את כל סניפיה בגרמניה כאשר הוקמו בהם ועדי עובדים.

"וול-מארט מתנגדת להצטרפות עובדיה לאיגודים המקצועיים. טועה כל מי שסבור שלחברה אין עמדה ברורה בנידון או שהיא מתירה לעובדיה להתארגן. כאחד ממנהלי החברה אתה ניצב בקו הראשון במערכה נגד האיגודים המקצועיים". כך נכתב במדריך שנמסר למנהלי הסניפים ברשת האמריקאית וול-מארט. זהו מדריך שהופץ בקרב אלפים ממנהלי הרשת בה מועסקים 1,3 מיליון עובדים.

מתברר שמדיניות וול-מארט הרחוקה הגיע גם לישראל. בשנים האחרונות ניסיונות של עובדים להתארגן נתקלו בהתנגדות נחרצת של מעסיקים. לפני שנתיים עובדי חברת התחבורה הציבורית "מטרודן" שבבאר-שבע פתחו במאבק למען חופש ההתארגנות. זה היה מאבק נוסף באזור הדרום של העובדים הרוצים להתארגן ולהתאגד ונתקלים בחומה בצורה של מעסיקים - אחיהם הקטנים של בעלי "וול-מארט" האמריקאית.

מדוע החליטו לפתע עובדי התחבורה הציבורית בבאר-שבע להתארגן? עד אז - הם לא היו מאורגנים? עובדי החברה לא היו מאורגנים כי החברה הוקמה לפני מספר שנים כשותפות של חברת דן תאגיד רב-לאומי צרפתי על מנת להפעיל את החבורה הציבורית בבירת הנגב לאחר שהופרטה החברה שפעלה בעיר מאז שנות החמישים. אותה חברה שבבעלות העירייה נפלה קורבן למדיניות ההפרטה של ממשלת ישראל וכל עובדיה שהועסקו באמצעות הסכם קיבוצי שהוגדר כ"מצוין", פוטרו. כך, שלאחר ההפרטה חלק מהעובדים מהחברה העירונית נקלטו בחברה החדשה הפרטית ונוספים, צעירים יותר, אף הם הצטרפו אליה. יצוין שכך היה ב"חיפה כימיקלים" שבמישור רותם, כך גם קרה עם עובדי הקבלן ב"מפעלי ים המלח". שלושת מקומות העבודה שצוינו הן חברות שהיו בבעלות המדינה והופרטו במרוצת השנים!

הזכות להתארגנות, המוגנת לכאורה על ידי החוק, אינה מובנת מאליה. מאבק עובדי מפעל "חיפה כימיקלים" שבנגב, עובדי הקבלן ב"ים המלח", ונהגי "מטרודן" בבאר-שבע הסתיימו בכי רע. כלשון העובדים נתן את אותותיו ומעסיקים רבים בישראל מסרבים להכיר בנציגי העובדים ואף מפטרים את אלה המנסים להפר אל שלוותם הנצלנית. במפעלים גדולים בדרום, כגון "וישיי" בדימונה (בה מועסקים כאלפיים עובדים), אין נציגות עובדים. לכן, כל מפלה נוספת בדרך להקמת ועד עובדים רק מגבירה את תאבונם של המעסיקים להפוך את ישראל לאזור "חופשי מהתארגנות עובדים". יתכן וניצחונם של מאבטחי מכון ויצמן, שהתארגנו וגם מנהלים מו"מ לשיפור תנאי העסקה, היא הסנונית הראשונה המבשרת רק טוב לעובדים.

* ד"ר אפרים דוידי הוא המנהל האקדמי של המכללה החברתית-כלכלית.