אירמה לה דוס: מתוק אבל לא דביק

מתוק אבל לא דביק

"אירמה לה דוס" בתיאטרון חיפה. ממחזה ופזמצונים: אלכסנדר ברפור* מוסיקה: מרגריט מונו * נוסח עברי: דורי פרנס * בימוי: רוני ניניו * ניהול מוסיקלי ועיבודים: שמוליק נויפלד

מחזמר בתיאטרון רפרטוארי תמיד מעמיד את אוזני המבקרים בהיכון. כוונת המחבר הלוא שקופה: לאזן את הגירעון בקופה, על-ידי מוצר קליל, מבדר, שוויק ושווה לכל נפש.. אלא שהכוונה הזאת, כשהיא לעצמה, אין בה רע, כשהתוצאה מכבדת את יוצריה.
במקרה של גירסה ד' זאת של תיאטרון חיפה, יש פנים לכאן ולאן.
כוחה של ההצגה הוא , בראש וראשונה, במוסיקה ובנוסטלגיה המזדמזמת. מבחינה זאת – אין חידוש וגם לא הפתעה. ממדי ההפקה צנועים יחסית, ואינם פוזלים לספקטקל הממוסחר ועתיר האפקטים. אפשר היה בקלות (כלומר, בהרבה-יותר-כסף) לעטר את ההפקה במקהלת זונות מפזזות לצד סרסורים מרקדים עם תפאורות עולות ויורדות, עשן וזיקוקים. אבל ההפקה נותרת קאמרית, מחזמר-כיס, צנוע יחסית, ומבחינה זאת אני מכבדת את הכיוון שבחר הבמאי (רוני ניניו) ותיאטרון חיפה. מחזמר על זונה אבל התיאטרון לא ירד לזנות.
הם צריכים לפחות הצלחה אחת נוספת ל"יתוש בראש" כדי לממן הימורים אמנותיים עתירי סיכון כמו הפרוייקט של דודי מעיין בואדי סאליב, שנמשך יותר משנה.
אשר לשחקנים: ההצגה עומדת על כתפיה וקולה הנאה של רמה מסינגר כאירמה המתוקה, אבל זה לא מספיק. בעיקר משום שהנסטור שלצידה (דני שטג) חסר לגמרי את ה"שארם" הדרוש, הוא גמלוני וחסר חן ומעצבן במיוחד בתפקיד כפילו המזוקן והמאנפף המזכיר קריקטורה אנטישמית מהשטירמר. סלים דאו מגייס את כל הקסם הצרפתי שהביא איתו מהשתלמויות בפריס ואלי דנקר גונב את ההצגה בתפקיד דראג-קווין ארוך(ת) רגליים שלא ברור איך הוא\היא נדבק(ת) לעניין.

התוצאה הכוללת כבדה-משהו, כאילו מנשימים גווייה סינתטית וההחייאה הזאת עובדת בסדר בחלק הראשון ומסתרבלת אחרי ההפסקה. במידה רבה אחראית לכך חולשתו של נסטור-שטג שלא מצליח לסחוב ולדחוף.

שורה אחרונה?
נחמד, נעים, לא נפלא, אבל מביא קצת נחמה וחיוך בימים קשים. כל-כך טבעי לחפש מקום לברוח, חיק לשכוח בו את החדשות של המהדורה האחרונה. "באימה לה דוס" אפשר למצוא את המצרך המבוקש הזה.
לפי העיקרון של כלכלת שוק: מיצרך שיש לו צריכה – ילך.

-------------------

והנה הלינק לביקורת של הנדלזלץ, שממש לא אהב את ההצגה ("בטעם רע")