הצעת הגשה

אז אף אחד לא נדקר וזה טוב. אבל תנסו לחשוב במה התעסקנו כולנו בשבוע שחלף ותגיעו למסקנה, שעדיף היה לקיים את המצעד במקום פתוח ונחמד, בו אין אפילו סיכוי שמישהו יפגע. כמובן שאחרי שמישהו מאיים עלייך, אתה לא יכול לגרום לו לסיפוק שבלהיכנע ופה יש לנו את מה שנקרא "מעגל הדווקא", שבהסתכלות רחבה יותר מופיע לנו בעוד תחומים בחיים. בעולם -אולי לא אידיאלי, אבל קצת יותר טוב - ה"קבוצה הנפגעת", במקום לאיים ולדרוש, הייתה מבקשת מה"קבוצה הפוגעת" להתחשב ברגשותיה, ודברים היו יכולים להראות אחרת.

הוליווד מתמודדת עם הומופוביה וקשיי ההסתגלות של גייז כמעט מאז שהיא מתעסקת בגזענות ובקשיי ההסתגלות של האפרו-אמריקאים, אך יש הבדלים מהותיים דווקא בדמויות. בעיקר כיוון שהומוסקסואליות היא עדיין דבר שאפשר – אם רוצים - להסתיר. אצלנו בהצעת הגשה נושמים לרווחה לאחר אירוע ללא נפגעים ונזכרים בכמה ארועים מצערים (וזוכי אוסקר) שקרו סביב בעלי "זהות מינית במלכודת", לצערם, בעיקר בגלל סטרייטים בורים.

ג'יים גאם הגיש כנראה בקשה לניתוח לשינוי מין ונענה בסירוב, עקב מחלת הנפש שלו. האמת היא, שחוץ מהעובדה שהוא מבקש להיראות כמו אישה ובסיטואציה אחרת הוא היה מזיין את עצמו (ממש חזק), אנחנו לא בטוחים בכלל שהוא הומו ומלבד התמזמזות עם עשים מפחידים, אין רמזים עבים לקיומם של חיי מין כלשהם אצלו. ד"ר לקטר רומז לקלאריס ש"ביל" היה אצלו בפגישה יחד עם בן זוגו, אבל לקטר הוא כידוע שקרן כפייתי, שלא לומר בעל עמימות מינית בעצמו. בסופו של דבר, נראה ש"שתיקת הכבשים" הוא סרט שתומך בניתוחים לשינוי מין, בכך שהוא מראה מה יקרה כאשר הבחור הלא נכון יקבל סירוב. אגב, השיר עם הסינטיסייזרים שביל רוקד לצליליו (ריקוד שזכה לפרודיה נפלאה ב"מוכרים בלבד 2") הוא"Goodbye Horses" של להקת "Q Lazarus".

מה היה קורה אם בן הזוג שלכם היה רוצה לעשות ניתוח לשינוי מין ולא היה לכם כסף לממן אותו? סוני, איש משפחה שחי בארון, אבל מאוהב בלאון שרמר (כריס סרנדון), אותו הוא מכנה אשתו, החליט לעשות מעשה ולשדוד בנק. אחד הדברים היפים בסרטו של סידני לומט, הוא שעד כמעט למחציתו, אין לנו מושג מדוע סוני מארגן את השוד המזוין כאשר אין כל סימן בהתנהגותו, שירמוז לגבי העדפותיו המיניות. גם אחרי שהסוד מתגלה ומוציא לרחובות קהילה שלמה שתומכת בסוני על הכנות והיופי שבאהבתו ונטיותיו וסולדת מהברבריות של השוטרים (עם צעקות "אטיקה!" שמשולהבות על ידי סוני), הדמות שלו נשארת מורכבת, רחוקה מסטריאוטיפים מטופשים ומראה שהאהבה, ולא משנה כלפי מי, יכולה לעוור אותך ולהניע אותך למעשים קיצוניים.

ב"צומת מילר", כיאה לדרמת גנגסטרים תקופתית, האלמנט הוורוד נותר רק בדמיונו של הצופה, בשל עניינים של כבוד, אבל אין שום מצב שאדי דיין הענק היה מתעצבן ככה על טום (גבריאל בירן) רק בגלל שהאיש שהרג, היה חבר ותו לא. המינק ודיין הם זוג ודווקא העדינות בטיפול של האחים כהן בעניין והעובדה שהעניין אינו מוחצן, מוסיפים לסיפור נופך ריאליסטי. השנאה והאש בעיניו שלו מרמזים על רצונו לנקום את מות אהובו, כאשר הוא צועק: "זה היה מינק יא בן זונה!", "זה היה מינק ובחיי אדוני, אני הולך לשמוע אותך אומר את זה!". האירוניה היא, שכיוון שסקס הוא עוד קלף מיקוח בנוף הגנגטסרי של "צומת מילר", סביר להניח שעוד בחייו מינק היה "נפגש" עם הדיין בשביל מניעים אחרים.

גם היותו של פיץ הומוסקסואל פר-אקסלנס מוטלת בספק. די ברור שהוא מקנא, אולם לא בטוח אם בבן שלו או לשכן שלו. מאוד מקובל לחשוב שהומופובים הם עמוק בפנים הומואים, אבל אני לא משוכנע שזה מה שהמשורר ניסה להעביר. נראה לי שהפספוס הגדול בדרך אל ה"סוף המר" (כמה שפחות ספוילרים, בכל זאת) הוא דווקא בקליימקס של הנשיקה. שאילו לסטר (קווין ספייסי) היה באמת ובתמים משוחרר וחופשי כמו שהוא ניסה להיות, לא היה אכפת לו להתנשק רגע אחד עם הקולונל הסקרן ובעקיפין להציל את עצמו.אנחנו בכל מקרה את מוסר ההשכל שלנו הבנו: כאשר רוטווילר מאונן לך על הרגל, זייף אורגזמה.

הבעיה בזהות המינית של לאנה היא שלאנה עצמה לא חושבת שהיא לסבית. היא משוכנעת שהיא פגשה את הבחור הכי רגיש, מקסים, מקשיב ומתחשב שקיים והעולם הוא קונכייתה. ב"בנים אינם בוכים" הדגש הוא לאו דווקא על נטיות מיניות, שכן כאשר לאנה מגלה את האמת על חברה/תה נראה שזה לא ממש משנה לה – היא מאוהבת. אבל, ההסתכלות על הסרט כעל סיפור אהבה לא ממומש הוא גם מוטעה, שהרי "ברנדון" לא היה מי שהוא רוצה להיות, אם היה חש ש"טינה" היא עובדה ידועה.