אם השבוע האחרון לא היה מתרחש במציאות, היה צריך להמציא אותו. כל מרכיביו של מצב-הביש הישראלי קיבלו ביטוי מובהק, כמעט פואטי: קהילת ההומואים והלסביות מבקשת להחדיר טקס נוכרי אל בין עגבותיה הבתוליות של עיר הקודש, היהודים האדוקים נזעקים לשמור על תומתה, המשטרה משמשת בתפקיד אותו מלך גרמני אומלל שעלה ל[[קנוסה]] כדי להתרפס בפני האפיפיור, ואילו צה"ל כמנהגו נוהג ורוצח בפלסטינים.
גם הפיתרון שנמצא למחלוקת בין מארגני המצעד לבין פרנסי הקהילה החרדית, בדמותה של עצרת באיצטדיון האוניברסיטה העברית טעון במשמעות סמלית. החומות הממשיות, שכולאות את באי העצרת, מסמלות את הגטו התרבותי שבו סגור המיעוט ההומו-לסבי בישראל.
חומות, שמסמנות גבול, ומזמינות חצייה שלו, הן תמה שחוזרת באופן כמעט טורדני בתרבות הישראלית. אני מניח שההתעסקות האובססיבית בקירות ומחיצות החלה עוד בגטאות היהודיים באירופה, ואולי באיסור 'לעלות בחומה'; נמשכה ביציאה מבין החומות, ב'חומה ומגדל' ונתגלגלה לה ל'חומת-ההפרדה'. הנהגים המיניים של הלסביות וההומואים - אבל בעיקר של האחרונים - מהווים חצייה גסה של גבולות הגוף.
תל אביב היא אלטנויגטו
היהדות תמיד הייתה סלחנית יותר כלפי נשים שאוהבות נשים, אולם תיעבה הומוסקסואליות, והציונות מחרה-מחזיקה אחריה. דמותו של היהודי הגלותי צוירה בכתביהם של הוגי הציונות כגוף רופס ומדולדל, חיוור ונשי. באופן אירוני, הציונות שמה את החרדי ואת ההומו באותה סלסלה של גבריות משובשת ופגומה.
כמו ההומואים, גם החרדים הם מיעוט, וגם הם נמצאים תחת לחץ תרבותי אדיר, אלא שהתרבות הציונית קשורה לחרדים ביחסי אהבה-שנאה סבוכים: נוכחתו של החרדי היא תזכורת מתמדת לגלות, לעליבותה למוראותיה, ומאידך, החרדי מתפקד כיהודי שרוב הציוניים לא יכולים להיות, ומזכיר להם מאיפה באו ולאן הם הולכים.
אבל ההומואים והלסביות הם סיפור אחר לגמרי: טובי בנינו ובנותינו, מלח הארץ, שפתאום משרכים את דרכיהם. בניגוד לחרדי, אי אפשר לזהות את ההומו אלא אם כן הוא מסמן את עצמו ככזה והוא מחדיר ללוז השוביניסטי והמיליטריסטי של הציונות - אל הסיירות, מרכזי התקשורת והפקולטות - קיום פרוורטי לכאורה, המרעיל את הקיום היהודי הנורמלי שבנתה פה הציונות אחרי אלפיים שנות גלות.
תל אביב היא "הגטו החדש", או אולי ה"אלטנויגטו", של ההומואים והלסביות. לא תל-אביב הגיאוגרפית, אלא תל-אביב כמובלעת תרבותית. היא בדל-הזנב הסובלני שתלוי מהטורסו הקסנופובי של הציונות; היא המכר הכושי שיש לכל חבר בקו-קלאס-קלאן.
גטו הוא המקום להתחיל מרד
דעו זאת, באי העצרת היקרים, כי עליכם לשאת תודה לאותם קוזאקים מסולסלי פיאות המבקשים לפרוע בכם; דעו כי הדבר היחיד שמפריד ביניכם ובין גטאות ממשיים יותר היא היהדות המשותפת לכם ולאויבכם. הללו וקלסו את היחס המחפיר של הרשויות כלפיכם, מכיוון שלמיעוטים אחרים, לא-יהודיים, משטרת ההגירה וצה"ל התקינו מכלאות צפופות, וחייהם זולים משלכם.
כל עוד מסכינה הקהילה ההומו-לסבית עם אופיה הציוני של מדינת ישראל, היא דנה את חבריה לאזרחות מסוג ב'. כל עוד מסכינה הקהילה ההומו-לסבית עם עם אופיה הציוני של מדינת ישראל, היא מבטיחה את מקומה הגבוה יחסית במדרג הישראליות, הרבה מעל הפלסטינים והעובדים הזרים.
אם הקהילה ההומו-לסבית מבקשת באמת לפרוץ את חומות הזכוכית של הגטו, היא צריכה לוותר על הניסיון להשתלב בתוך סדר-העניינים הציוני, ולהתחיל לפרק אותו בכדי לבנות חברה ישראלית, לא כזו שמעלימה עין ממיעוטיה עד שהם מעיזים לצאת מהקווים שהותוו סביבם, אלא חברה שמכבדת את כול תושביה, על זהותם המינית, הדתית, האתנית וכך הלאה והלאה. אחרי הכול, אם ההיסטוריה היהודית מלמדת אותנו משהו, הרי זה שגטאות הם מקום טוב להתחיל ממנו מרד.