מלחמת דתות בירושלים

מי שחשב כי מטרת "מצעד הגאווה" היא לשמור על זכויותיו הנרמסות של מיעוט בעל נטיות מיניות מסוימות, כדאי שיקשיב היטב לדברי נועה סתת מנהלת "הבית הפתוח" שהגדירה את מטרת המצעד כ"מלחמה על הדמוקרטיה". מכאן אנו למדים שהמצעד נועד למלא תפקיד שונה לחלוטין ממה שמנסים לשווק לנו, ונhתנת הזדמנות לראות באור נכון למה באמת מתכוונים החוגים הללו כשהם מדברים על "דמוקרטיה".

כמה מהבולטים שבדוברי הקהילה ההומו-לסבית דווקא חוששים מהנזק שיגרום המצעד הפרובוקטיבי לזכויותיהם. הם מבינים, כי ההישגים שהשיגו עד כה באופן שקט נמצאים כעת בסכנה ושההתעקשות על קיום המצעד בעיר שרוב אוכלוסייתה - ערבים ויהודים, רואה בו חילול הקודש, תתנקם בהם מעתה והלאה בכל הזדמנות שבה תהיה השפעה לאלו שנפגעו ממנו.

החוגים המציגים את ההומוסקסואליות כמקור לגאווה מופגנת ומנקרת עיניים, הם גם אלו שמתביישים במסורת היהודית. מדובר באופנה הפוסט-מודרניסטית העולמית, שהסניף המקומי שלה המטפח את הפוסט ציונות, הופך לדת פנאטית את שינויה של ישראל למדינת כל אזרחיה תוך עקירת סממניה היהודיים.

החוגים הללו היו בעבר חסידי דת השמאל, אך היום כמעט ואין שמאלנים אידיאליסטים. חילופי המשמרות החלו ביום שהוצמדה המילה "עכשיו" למילה "שלום". לא רבים שמו לב כיצד השמאל התאדה ובמקומו עומדת כעת האסכולה הזו, העוינת את המסורת היהודית שקיומה מאיים על ההפקרות והנהנתנות באשר היא. הדת הזו שולטת היום בבית המשפט העליון ובתקשורת ובאמצעותם - על כל מוסדות המדינה.

כך שמטרת הצעדה דווקא בירושלים אינה לשמור על זכויות, אלא לקרוא תגר על המסורת היהודית. המילה "דמוקרטיה" הפכה בידי החוגים הללו מילת קוד לשלטונם חסר המעצורים. בחסות עיוות הדמוקרטיה ניתן היה להגיע לאבסורד של הפיכת מדינת היהודים למדינה בעלת סממנים אנטישמיים. ישראל היא אחד המקומות היחידים בעולם שבו קיימת מדיניות של פגיעה בחופש הפולחן היהודי ובו אזרחים מגורשים ואינם מורשים לגור באזורים מסוימים רק בשל היותם יהודים.

בהר הבית, המקום הקדוש ביותר, אוסרת "מדינת היהודים" על היהודים להתפלל והעובדה שהתרגלנו לכך אינה יכולה לטשטש את גודל הזוועה. לא היתה בעיה להבהיר לראשי המוסלמים ולאנשי הווקף שאם יעזו להפריע לתפילת יהודים הרוצים בכך, לא יוכלו הם להיכנס לשם. תשאלו את המשטרה והשב"כ, הם מכירים את טכניקות השכנוע הללו. אך הממסד אינו מעוניין בתפילה יהודית שם ולכן הוא פוגע בזכות הדמוקרטית הבסיסית הזו. בג"ץ מאשר, פעם אחר פעם, את זכות התפילה שם, אך ממלכד אותה ע"י מתן סמכות גורפת למשטרה לבטל זאת מנימוקי "ביטחון", והמשטרה מבטלת את התפילות באופן אוטומטי.

כשמדובר בהר הבית, היועץ המשפטי לממשלה נעלם והתקשורת מחפה כהרגלה על הכניעה לאלימות המוסלמית. כעת, התנהגותם של כל הגורמים הללו הפוכה לחלוטין, אותם פרקליטות, בג"ץ, יועץ משפטי, משטרה ותקשורת, שאינם מתירים תפילה יהודית בהר הבית, כאילו מדובר בתהלוכות פרובוקטיביות של אנשי "כך" בסכנין, יוצאים כעת מגדרם לטובת הפרובוקציה בירושלים ולו במחיר כניסה לעימות עם היהודים, המוסלמים והנוצרים.

צד שני של אותו מטבע הוא מסע הנסיגות מול הערבים. מטרת ההתנתקות היה לסלק את המתנחלים מישוביהם, ולשבור את נושאי הדגל המובהקים ביותר של חזון השיבה היהודית אל ארץ ישראל. החורבן הביטחוני, המדיני, החברתי והכלכלי שהביאה הנסיגה לא הפתיע את החוגים שדחפו לכך, והידיעה על כך מראש לא הרתיעה אותם. מלחמת התרבות הזו היא ההסבר ליעילות שהופגנה בפעולת הגירוש מול הרפיון בטיפול במגורשים, וזהו ההסבר למסע האמוק המטיף גם היום לעזוב את יו"ש למרות שברורה לכולם הסכנה שתיווצר לעצם קיום המדינה. חברי כנסיית ההפקרות הפוסט ציונית מוכנים להטביע את הספינה, ובלבד שגם העכברים יטבעו.

אותה "דמוקרטיה" מזויפת, מאפשרת לפוליטיקאים להתכחש להבטחות בחירות ולבג"ץ לרמוס, כשנוח לו, את חוקי היסוד של זכות הקניין, כבוד האדם וחירותו וחופש הדת. למרות שהמלחמה בכפיה הדתית מהווה את אחד הדגלים הבולטים של חבורת "הדמוקרטיה", את המצעד של דת הריקבון שלהם בירושלים - התגרות שאין פרובוקטיבית ממנה בלב המעוז המובהק של מתנגדיהם - הם כופים בתוקפנות, ובכל מחיר.

ההומוסקסואלים לא הבחינו שהם נקלעו למרכזו של שדה קרב לחיים ולמוות בין שתי דתות – בין הדת היהודית שהעניקה לאנושות את המוסר, לבין הפוסט-מודרניות שאינה מסוגלת להתקיים עם המוסר, האמת והסובלנות, ושהפכה לדת מפלצתית.