נעם, קום ועלה לירושלים

לנועם ואביבה

עוד יום בלי גלעד - בבית. אמרו לכם: חכו אחרי החגים, אח"כ עברתם להמתנה ל"אחרי חגי המוסלמים" וכעת, מה יאמרו לכם? חכו אחרי הראשון בינואר?

ואל תוך הייאוש האין סופי הזה מצטרפות החדשות של הימים האחרונים, המציגות את התמונות בין עזה לבית חנון ומשמיעות את קולות הבכי והכאב מאותו פגז טועה שהרג 19 ילדים ומבוגרים ופצע רבים.

אלו בדיוק החדשות שאתם מעדיפים שלא לשמוע ולא רוצים שתתרחשנה. אלו גם החדשות שבכל פעם שאתם שומעים אותן, אתם מתכווצים במקומותיכם ויודעים היטב כי חזרתו של גלעד רק מתרחקת.

אתכם גם לא מעניינת הפרשנות הנפוצה בימים האחרונים, לפיה דווקא הקטל והמלחמה מבית לבית בתחומי הרשות הפלסטינית תשיב מהר יותר את גלעד הביתה.

זאת ועוד, בשבועות האחרונים החלו הפלסטינים להשמיע איומים בעניין שליט. דובר של ועדות ההתנגדות אמר לפני מספר ימים כי אין בכוונת הארגונים המחזיקים בחייל להוציאו להורג, אולם חייו בסכנה בגלל "פעולת צה"ל והפצצת הבתים" בדיוק כמו שאמרו בימים שרון ארד היה בשטח לבנון.

ואתה נועם, יודע היטב כי החשש לחייו של גלעד גובר בכל פעם שמתרחש אירוע חריג ברצועה. ואכן, אתה ממשיך ומסביר לגורמים בממשל הישראלי וגם לראש הממשלה, שלגלעד אין תעודת ביטוח כשהוא נמצא בשבי, לא מצד הארגונים המחזיקים בו ולא מצד ישראל. ומי כמוך מודע לעובדה שכיום אין כל התפתחות, למרות שמספרים לך על משא ומתן המתנהל בנושא.

נועם, המסר הזה, שיש לקדם לאלתר את שחרור החטופים, לא נקלט היכן שהוא צריך להיקלט. לכן, על רקע כל אלו אני מציעה לך, בנקודת זמן זו ואחרי שדיברת עם כל מי שרק אפשר לדבר, לאסוף את עצמך ולנסוע לירושלים.

תתמקם מול בית ראש הממשלה, עם לוח ענק וגיר לבן והצג לו, בכל בוקר שהוא יוצא מהבית, את מניין הימים שבהם גלעד שם והמשפחה פה – דואגים ורוצים אותו כאן ועכשיו. אולי הצגת העובדות מול העיניים יעשו לראש הממשלה יותר פרפרים בבטן.

חשוב להזכיר לראש הממשלה שגלעד איננו בבית הרבה יותר מ-120 ימים ולא רואים את הסוף. נכון, הוא מספר בכל הזדמנות שנקשר בה שמו של גלעד ויתר החוטפים, שהתמונה ההיא – שהבאת ללשכתו לפני שלושה חודשים, לא סרה מעיניו.

אבל עובדה שזה לא עוזר. זה לא עושה לו כלום בחלק האופרטיבי – זה שיפתור וישיב כבר את גלעד. ראש הממשלה מביט בתמונה של גלעד כמו גם בתמונותיהם של אהוד גלדווסר ואלדד רגב ובטוח שהעקשנות שלו – למחיר החזרת החטופים - משתלמת. העקשנות אולי באמת משתלמת, אבל כשנשוא העקשנות הוא בן אנוש – מקבלים הדברים משמעות אחרת.

נועם, הגיע הזמן שתפסיק להיות נעים הליכות. לא יוצא לך מזה כלום חוץ מלהצטייר כנינוח ויפה נפש ומתיישר עם הקו המבוקש על ידי מקבלי ההחלטות: להמתין כי "יש מי שעושה את העבודה".

אני נזכרת בדברי אחיו של רון ארד, שבין השורות הודה שהוא מצטער שכשהדברים עוד היו ניתנים לשינוי הוא שתק כפי שאמרו לו שיעשה.

אני גם מחמיאה לך, כשבכל פעם שבעזה ושכונותיה נהרגים חפים מפשע - אתה מתקשר מיד לאישים בכירים ברשות ומביע באוזניהם צער על מותם של חפים מפשע. אתה, כקצין מילואים לשעבר, גם יודע היטב שמטוסים וטנקים לא פותרים את הבעיות ובוודאי שלא על חשבון חיי אדם.

עובדה, גלעד שם, המאבק נמשך ואין רואים את הקץ. מובארק מתערב, מבטיחים שממשלת האחדות הפלסטינית הצפויה תהא זו שתפלס את הדרך, אבל את האמת אתם יודעים ומרגישים: גלעד שם ולכן אתה חייב להיות גם כן שם: מול בית ראש הממשלה בירושלים.