מישהו איבד שליטה

אתמול נהרגו 19 אזרחים פלסטינים בשוגג מפגז של צה"ל. בששת הימים שלפני כן נהרגו 50 פלסטינים, שליש מהם ילדים, במסגרת מבצע "ענני סתיו" ל"מיגור ירי הרקטות לעבר ישראל". במשך קרוב לחמישה חודשים נהרגו מאות פלסטינים, במטרה להחזיר את החייל החטוף גלעד שליט, תוך שצה"ל נכנס ויוצא מהרצועה חדשות לבקרים. ביום שבת יחלפו חמישה חודשים מאז שבני משפחת ראליה מצאו את מותם בחוף של בית להייה, אז אמר אחד מעמיתי – נראה שמישהו בצה"ל איבד שליטה.

וכך זה עדיין נראה. אין כמו מראה עיניים, דרך מסך הטלוויזיה, כדי לאשש את המציאות המרה: חיילי צה"ל הלוקחים חלק בלחימה בשטחי הרצועה הם פושעי מלחמה בעל כורחם. המעצרים ההמוניים, הריסת מבנה המשמש למסגד, ההשפלה היום יומית של הפלסטינים, הסגר והמצור - כולם הוראות של הדרג המדיני, לא מקדמים אותנו לשום מקום חוץ מלהרחבת מעגלי האלימות. כך חזינו השבוע במחבלת פלסטינית מהרצועה, מראה שלא היה הרבה זמן.

אני רוצה להאמין שבין החיילים יש גם כאלה שמתלבטים, לפני שהם סוטים בשלוש מעלות ממסלול הטיווח של המשגרים, האם כדאי להם להשתתף במהלך. אבל הדם שנשפך מכתים את כולנו: העובדה שזה קורה, כל פעם מחדש, מטילה צל שחור וגדול על המדינה ואזרחיה.

צה"ל יוצא ונכנס מהרצועה כאילו מדובר בזיון ארוך במיוחד – אנחנו מזיינים את הפלסטינים, טוב טוב, אחד כזה שהם לא ישכחו. זה יותר דומה לאונס למעשה, וכמו שזה נראה, אנחנו הולכים לגמור בפנים.

ישראל מצליחה להחריב כל חלקה טובה של שפיות בצד הפלסטיני ומעמידה עצמה לביקורת מצד מדינות העולם. במקום לנסות ולנהל משא ומתן עוקף חמאס, נתיב שרק לאחרונה (מה לאחרונה? השבוע) פרץ לתודעת הקברניטים, אנחנו מטווחים את האוכלוסייה האזרחית שם כאילו היו ברווזים.

נורא קל להאשים את שר הביטחון הירוק בחוסר ניסיון בהובלת המערכת הצבאית. אין ספק שלכך יש השפעה, אבל זה משני לעומת מדינה שלמה שבוחרת דרך ללא דרך – צועדת בוואקום מדיני במקום להציב נר אידיאולוגי או אפילו תקווה קטנה לרגלינו. במקום זה אנחנו הופכים לחיות טרף, שכל התגרות הכי קטנה שווה כניסה של בולדוזרים לרצועה. גם להבליג צריך לדעת.

בישראל לא למדו איך להפיק לקחים בשום צורה, ובכל פעם מתירים מחדש ירי של פגזים לעבר אוכלוסייה אזרחית ובעצם מתירים את דם הפלסטינים. כל פעם בתואנה אחרת – אבל התוצאה זהה. תחזוקת מעגל הדמים לא מקדמת אותנו לשום מקום, ואת זה לא מבינים שם למעלה. משא ומתן הוא הדרך היחידה לפתור לפחות חלק מהבעיות שלנו, או לפחות להחזיר את החייל החטוף גלעד שליט הביתה (מישהו זוכר בכלל שבגלל החטיפה התחיל מסע ההרג המסיבי הזה?)

המטרה משתנה כל פעם – התוצאה לא. מאות הפלסטינים המתים מאש כוחותינו (אם ברובה ואם בפגז) רק מרחיקים אותנו מהמנוחה והנחלה המיוחלות. במקום ללכת קדימה, אנחנו בנסיגה מתמדת. והנסיגה הזאת – אין לה סוף, משום שאין מוצא ממסלול האלימות ללא יוזמה כנה ואמיתית. יש רצון, אבל לא מחפשים פה מספיק את הדרך. אמר גרוסמן בצדק – השמאל שתק הרבה זמן והמילה שלום לא עלתה על דל שפתותינו. היא עדיין לא עולה, "חס וחלילה". אבל תנו לנו יום אחד בו לא ימות פלסטיני (לפחות לא מירי צה"ל), יום שבו לא יורחב מעגל השנאה עוד ועוד ואולי נצליח לחייך קצת.