הפט שופ בויס: באו לדפוק כרטיס

מאת יואב ברנשטיין

לאחר ציפייה בת כמעט 16 שנים, שבעה אלבומים ועשרות, אם לא מאות ואלפי דקות של אושר שהנחילו לנו, הגיעו הפט שופ בויס לשתי הופעות מאכזבות במסגרת פסטיבל ישראל. מאכזבות ולו בגלל הסיבה הפשוטה שאפילו הם עצמם נראו כאילו באו לדפוק כרטיס, לחזור לאחת מאחוזותיהם העתיקות באנגליה ולספור את הכסף.

שתי ההופעות - בירושלים וברעננה - כללו אותו סדר שירים, אותה העמדה ואפילו כמעט אותם דברי קישור. ההופעה נפתחה בעיבוד קלאב-טראנסי , כאילו עדכני לסינגלם הראשון מאלבומם האחרון "אי דונט נואו וואט יו וואנט", וכבר מהשנייה הראשונה היה ניתן להבחין בחוסר ההשקעה של הנערים לעומת תמחור הכרטיסים האסטרונומי, (200 שקלים לכרטיס!), והסטנדרטים הגבוהים שציפיתי להם.

על הבמה, בנוסף לטננט ולואו, היו שני זמרי ליווי שחורים ושמנמנים, "דיווה" שחורה אחת ושני נגנים נוספים שהפציעו לקטנות מאחורי מסך הווידאו הענק. ההפקה המינימליסטית והכמעט-סטטית בתוספת סרטוני הווידאו הלא כל-כך מושקעים (שלפרקים היו פשוט הקליפים המקוריים של השירים אותם ביצעו), והסאונד הבינוני, הפכו את החוויה הכללית ללא הרבה יותר מרגשת מסתם בהיה בהופעה על מסך הטלוויזיה; פרצי אנרגיה סוחפים, שהם הערך המוסף העיקרי המבדיל הופעות פופ/רוק מסתם האזנה לאלבום המקורי בבית, לא היו שם.

מילות הקישור של טננט היו כל-כך קלישאתיות, ("נהנינו מאד בישראל, היינו בים, במועדונים, היה מה-זה כיף". או "שלום רעננה"), וטון הדיבור הציני שלו לא השאיר מקום לספק: ישראל, עם כל הכבוד, היא רק עוד תחנה קטנה ורווחית במסגרת הסיבוב האולי-אחרון של הבויס.

המופע הצליח להתרומם לשיאים רק דרך מסננים נוסטלגיים- מ"אופרטיונטיז" הקלאסי, דרך "פאנינרו" בביצוע לואו שהיה לדעתי שיא המופע, ו"ווסט אנד גירלס" הצליחו להזכיר לי מהי הסיבה המקורית שבגללה הגעתי לצפות במושב הזקנים הזה - הטקסטים הקורעים (גם של השיר החדש, I was a positive role-model ), ואווירת החיים הטובים והמעוצבים הייחודית, שמשרים טננט ולואו על הסובבים אותם, הן הסיבות שבגללן היה שווה לצאת את הבית לעבר מסחטת הכספים הזאת.