אני מנסה למצוא תירוץ טוב, סיבה הולמת, כוונה נעלה, מחשבה נכונה, תזמון צודק, אבל משתדל להישאר כן עם עצמי. אני חייב להודות, שעד כה, מוחי הקודח לא הצליח למצוא ולו מילימטר אחד של היגיון בעשרות הקילומטרים המיותרים של המצעד הצפוי בירושלים.
אירועי הגאווה בישראל, אף שמועדם נקבע על ידי 'פשוטי הקהילה', כמוני וכמוך, צויינו בחודשים מאי ויוני בתל אביב, בחיפה, בקריית שמונה ובאילת. בתל אביב, נאנסה האגודה לבטל את המצעד המסורתי משיקולי תקציב, פועל יוצא של עלויות האבטחה האסטרונומיות שכרוכות בקיומו. עיריית תל אביב והאגודה "יצאו מזה" באלגנטיות והעדיפו לתרץ את הביטול בשיקולי סולידריות. אין מצעד בתל אביב, כי מתארגנת יציאה המונית של תל אביביים למצעד העולמי שאמור היה להתקיים בירושלים באוגוסט. כן, אנחנו מאמינים...
מי שמכיר את האגודה יכול לנחש שאם היה לה כסף לממן את עלויות אבטחת המצעד בתל אביב, הדבר האחרון שהיה מעסיק את הוועד שלה, היה המצעד הצפוי בירושלים. לא יהיה מוגזם לקבוע, שבקהילה שלנו, כמו בקהילה שלנו, ככל שמדובר בלפרגן לאחרים - האגודה של תל אביב, אילו רק יכלה, הייתה מארגנת מצעד מתל אביב עד ירושלים, ובדרך לגן הפעמון הייתה צועדת גם על גג 'הבית הפתוח' ועל ראש חבריו. אבל לא באתי לתת רעיונות ובטח שלא לקלקל שמחות, אני בטוח שבקהילתנו יש מי שעושים את זה טוב ויסודי ממני.
אירועי הגאווה, כפי שכבר ציינתי, חלפו. מועד המצעד העולמי, על כל המשתמע ממנו, חלף אף הוא. עם מה נשארנו? לא יותר מאשר עם כוונה להציק, להפריע, להקניט, לחלל, לפגוע ברגשות של אחרים ולעשות את כל מה שאנחנו לא רוצים שיעשו לנו, כקהילה. אנחנו נוסעים לירושלים כדי לעשות לציבורים שונים את הדבר שכשעושים אותו לנו, אנחנו יוצאים לצעוד.
בשם הזכות שלנו לצעוד, אנחנו רומסים את כל הערכים עליהם גדלנו כיהודים, כישראלים וכן, גם כהומואים ולסביות במדינת ישראל. אנחנו, ההומואים והלסביות, שמבקשים לצעוד דווקא בירושלים, מכניסים לתסבוכת את כל אותם גורמים, שבזכותם מדינת ישראל היא היחידה במזרח התיכון שמאפשרת להומואים וללסביות לחיות בכבוד. אנחנו מחזירים לציבור שמחבק אותנו כל השנה (ולא רק בחודש הגאווה) רעה תחת טובה. אבל, גרוע מכך, אנחנו עושים יחסי ציבור רעים לעצמנו.
נשאר רק עם תמונות באטרף
כשצעדנו בתל אביב, בפעם הראשונה, התקבלה הקהילה בברכה. לא היה בארץ תקדים להיקפיה הגדולים של השנאה שמופגנת בימים אלה נגד הכוונה שלנו לצעוד בירושלים. שימו לב, שמחצית מאותם קולות הפונים אלינו ומבקשים מאיתנו לא לצעוד, משמיעים קול זעקה לא נגד הצועדים, אלא נגד המצעד עצמו.
'הבית הפתוח' עשה את כל הטעויות האפשרויות ובמצעד בירושלים צפויים לבוא לידי ביטוי כל האלמנטים מלבד אלמנט גאווה. אני לא מוצא סיבה לגאווה כאשר הצעידה שלנו, כקהילה, פוגעת בכל כך הרבה רגשות וגוזלת כל כך הרבה משאבים.
יפה היו עושים עמיתיי לבית הפתוח אם היו מחליטים להשקיע את הסכומים הנכבדים שבכוונתם "לזרוק" על מצעד מיותר, בהקצאת תקציב לבית מוגן לנוער הומו-לסבי בירושלים, בסיוע לקשישי הקהילה או בכל רעיון אחר, שלצורך מימושו דרוש תקציב נמוך יותר מתקציב האבטחה וההפקה של המצעד.
'הבית הפתוח' בא לברך ויצא מקלל. ההתנגדות הנחרצת למצעד בירושלים והסכנות הכרוכות בקיומו, מעמידים בספק לא רק את עצם קיום המצעד הירושלמי, אלא גם את המצעדים העתידיים בתל אביב ובאילת.
עכשיו, כשהבית הפתוח מתנגד נחרצות לביטול המצעד וההתגייסות לסיכולו נמצאת בשיאה, ניצחון המתנגדים לקיום המצעד בירושלים עלול להיות תקדים לקבוצות מתנגדים בערים אחרות בארץ. מה המשמעות? ארגונים כמו האגודה ו'אילת בגאווה' יאלצו להתמודד עם עלויות אבטחה גבוהות יותר, עד כדי חשש סביר שלא יוכלו לעמוד בהם ומהמצעדים שהכרנו בתל אביב ובאילת יישארו רק תמונות באטרף.
התירוץ שירושלים היא עיר כל הדתות והזרמים ובשל כך "נחוץ" כל כך לצעוד בה ולהראות ש"הנה, גם אנחנו חיים כאן" הוא תירוץ מטופש ועלוב. מטופש מכיוון שמדובר בלא יותר ממצעד אגו-לוקאלי ועלוב, משום שבשם אותם אידיאלים, כולל אלה שבשמם ביקש 'הבית הפתוח' לארגן מצעד עולמי, אפשר היה לצעוד בכל מקום אחר בארץ. ישראל היא 'ארץ הקודש' ובתחומה נמצאות ערים נוספות: חיפה, תל אביב, אילת.
במקום שנחפש מי מפריע לנו לצעוד, הגיע הזמן שנתחשב גם באלה שהצעידה שלנו, מפריעה ופוגעת בהם. גם הומו חילוני כמוני גדל על הפתגם "ואהבת לרעך כמוך" ועד כמה ש"קשה תפישה" כמוני מבין, המצווה הזו לא מחייבת את רעך לאהוב אותך כמוך.
חבל שהחלק השפוי בקהילה שלנו לא מתארגן כדי לנסוע ולהפגין נגד קיום המצעד. הקהילה שלנו מורכבת מקבוצות של דברנים. כולם מוחים אבל בסופו של דבר הולכים עם הזרם. איפה מעשים? מי שמתנגד למצעד שלא ידבר שיסע לירושלים ויפגין נגד קיומו.
* הכותב מפיק בחמש השנים האחרונות את מצעדי הגאווה, כחלק מפסטיבל "אילת בגאווה".