יורים, בוכים ומרפאים

צה"ל סיים הלילה את הפעילות הצבאית בבית חנון ועוטף עזה. לבמצע נגד משגרי הקסאמים היה מחיר בחיי אדם שחלקם, כמו בכל מלחמה, חף מפשע. כל זה לא מפריע למדינת ישראל לאפשר מעבר של חולים ופצועים, גם מאותם אירועים, אל בתי חולים בישראל.

בינתיים, ובמקביל, במחסומים שבשטחים עולים וגוברים הקולות על בעיות שנוצרות לחולים שרוצים לעבור לטיפולים רפואיים אצלנו והקולות הללו מלווים בעדויות ראייה ודו"חות מצב של ארגונים שונים של זכויות אדם, חולים ואחרים.

למי שהאמין, כמוני, לסיפורים הללו בלבד, די היה לבקר בשבוע שעבר באחד מהמרכזים הרפואיפ הגדולים במרכז הארץ, כדי להבין שלא ממש כך הם פני הדברים.

בשבוע שחלף ביקרתי לסירוגין, מספר ימים לא מבוטל, בנבכי אותו מרכז רפואי חדיש ורחב ידיים וליוויתי בת משפחה שהייתה מאושפזת במקום. כשהוסת בחדרה הוילו החוצץ בין המיטות התגלתה לפני אישה רעולת פנים ולצידה בעלה. כשהבחינה בי הרימה את הרעלה ומפניה קרן חיוך רחב ונעים. לאחר שהחלפנו ברכות – כל אחת בשפת האם שלה, שוחחנו בינינו – בעזרת בעלה, שלמד עברית עם השנים, על הכאבים ולהבדיל - על ילדים ודו קיום בשלום.

מסתבר שהאישה החולה עברה כבר תחת ידם האמונה של רופאי עזה וקהיר ולאחר שלא נמצאה התרופה היא הגיעה אלינו. בידי בני הזוג אישור לכמה שבועות שהות פה – בטבורה של המדינה, בבית החולים. את 11 ילדיהם השאירו במחנה הפליטים לפיקוחה של הבכורה בת ה-20. בין לבין נעלם הבעל במסדרונות, מחפש טלפון ציבורי על מנת להתקשר ולברר שלומם ובריאותם של ילדיהם ומה קורה איתם בין היריות והמלחמה הנמשכת בזירה הדרומית.

לא התאפקתי ושאלתי אותו אם היו בעיות כלשהן, אם נתקל במחסומי הבנה, מעבר וכו'. מסתבר שלא. הוא ביקש והופנה למי שצריך, הוסדרו ענייניהם ולהוציא הבעיות הנוגעות בהשארת ילדיהם אי שם מעבר למחסום – הכל פעל כשורה. והוא הדגיש באזני שהוא לא היחיד. "יש פה עוד הרבה פלסטינים ואנחנו מאד מרוצים שאפשר לשתף פעולה בהצלת חיים ובריאות", הוא אמר.

האישה, מחייכת כשהיא מביטה סביבה ומתענגת על נופי העיר הגדולה ממרומי מגדל האשפוז, נפעמת מהניקיון, הסדר והחום שמגלים צוותי הרפואה כלפיה והיא רגועה ובטוחה שיהיה טוב.

הבעל, מוסלמי אדוק, כורע ברך כמה פעמים ביום בחדר ליד מיטת אשתו, מתחבר לקדוש ברוך הוא שלו, מבלי שאף אחד מפריע לו או מתלונן וחושש מאותם פלסטינים, שנוכחותם אינה נמנעת. את ארוחותיו הוא סועד לפעמים עם פועלים באתר הבניה במקום, עם חברים יהודים שמגיעים לעזור לו ומכירים אותו מהימים שהקימו בניינים ועשו שעות נוספות עם השפכטל והפלס.

מסתבר שבאותו מוסד רפואי אושפז גם נער פלסטיני, שכדור צה"לי חדר את גופו ויצא החוצה בצד השני. כמה ציני. הוא שוהה בישראל, עם אביו, מטופל במסירות ועוד מעט ישוב לעין הסערה, עם הרבה צלקות אך גם עם תודה למי שהציל וריפא, אבל כם הרבה כעס על מי שירה.

ויש עוד רבים כאלו: חולי סרטן ואחרים, שהמזור לא נמצא להם בשטחם והם מגיעים לכאן, לארץ הקודש ושבים לשטחים אחרי שחייהם ניצלו ושופרה איכות חייהם. אך מה לעשות שאנחנו, כמדינה, לא יודעים לרוץ לספר לחבר'ה על מעשים טובים שנעשים בין כתלי בתי החולים המתקדמים ביותר במזרח התיכון.

אם נזכרים במה שאמר דויד גרוסמן בשבת האחרונה בכיכר רבין, מבינים שכשרואים ושומעים על החולים הללו המטופלים בדיוק כמו כל ישראלי, לומדים שבכל זאת יש לנו גם ארץ אחרת. ויש גם עם אחר, מעבר למחסומים ולגבולות, שיודע שאפשר אחרת.

ואנו לא יודעים כנראה מתי כן לרוץ מהר יותר לחבר'ה ולספר. אפשר גם לספר, בלי לסכן את המטופלים, וכך לומר לעולם: יש לנו גם ארץ קצת אחרת ואנחנו לא רק יורים, אלא גם נותנים חיים לילדים ומבוגרים חולים.

ולכם, רופאים לזכויות אדם ושאר ארגונים, צאו קצת מעולמכם הצר, עברו בבית החולים בו אתם עובדים אל המחלקות. הזיזו קצת את וילונות ההפרדה שבין מיטות החולים ותגלו שם, כמוני, פלסטינים מטופלים על הצד הטוב ביותר. מסתבר שאפשר גם אחרת.