האורך כן קובע

אז מה חשבתם על הנאום של דוד גרוסמן בעצרת? יש כאלה שאומרים שהיו חותמים על כל מילה ומילה. יש שטוענים ש"הוא הלך רחוק מדי" בחיצי הביקורת (מה חיצים? ארטילריה כבדה) שירה לכיוון השלטון. יש כאלה שמכיוון שמדובר באיש שמאל הנואם בעצרת שמאלנית לא ממש טרחו להקשיב לו, אבל אם תשאלו אותם אז זה היה נאום גרוע, שקרי ותבוסתני. אני שייך לאלה שאהבו. יש כל מיני דברים לאהוב בנאום, אפשר להסכים עם התכנים המדממים והמוגלתיים, אפשר להתענג על השפה העשירה, וישנו עוד דבר שאפשר לאהוב. את האורך.

שמתם לב לאורך? ב"ידיעות אחרונות" פורסם הנאום בכפולת העמודים האמצעית, כמעט מבלי שנותר מקום לתמונות הענק שכה חביבות על העיתון. זהו, כמובן, לא הנאום הארוך היחיד שנשמע לאחרונה. יודע זאת כל מי שפתח בטעות את הטלוויזיה על כינוס מרכז מפלגת העבודה בשבוע שעבר. אלא שבניגוד לנאומים שנישאו שם, במהלך הנאום של גרוסמן אף אחד מהשומעים לא פינטז לקבל את יריית החסד שתשים קץ לסבל הנורא הזה.

ולמה להיתפס דווקא לעניין האורך? משום שבשנים האחרונות, ככל שהזמן עובר, אנו מתרגלים לצרוך את הטקסטים הפוליטיים שלנו באורך של משפט אחד בדיוק. רצוי לא יותר מ-8 מלים.

דוגמאות לכך יש אינסוף. בתקופת הבחירות הייתי שואל את מי מחברי שהתכוון להצביע "קדימה", מדוע בחר דווקא במפלגה זו והוא היה עונה ש"צריך להמשיך את הדרך של אריק". דרכו של אריק מהי? כאן כבר נתקלו הנשאלים בבעיה, אבל קשה לבוא אליהם בטענות. גם בכירי המפלגה, כשנתקלו באותה שאלה בעיתונים ובמהדורות הערב, לא הפגינו ביצועים טובים יותר. קדימה כמובן לא הייתה בעניין הזה לבדה. מיהרה להצטרף אליה מפלגת העבודה עם הסיסמה האלמותית "עמיר פרץ – כי הגיע הזמן". הגיע הזמן למה? שאלו אז רבים ודי בצדק, משום שעד היום התשובה לא ממש ברורה. והיה כמובן מי שהצליח להביא את קיצור המסר שלו לשיא עם "דא. ליברמן".

דוגמאות כאלה יש הרבה ולא הן מה שחשוב. מה שחשוב הוא שכשאנו מדברים במשפטים של עד 8 מלים, יש דברים שאנו יכולים להגיד, ויש כאלה שאנו לא יכולים. אנו יכולים להגיד ש"צריך מישהו חזק שיעשה סדר", אבל אנחנו לא יכולים להסביר במה אמור להיות אותו סדר טוב יותר מהסדר הנוכחי, ומה בכלל אמורות להיות תכונותיו של אותו "מישהו חזק". ב-8 מלים אנחנו יכולים להגיד ש"עם הפלסטינים/חרדים/מתנחלים/חילונים/הומואים אי אפשר לדבר כי הם חיות", אבל אי אפשר להתחיל אפילו לנסות להסתכל על העולם לרגע מנקודת המבט שלהם ואי אפשר להבין את ההבדלים בין הזרמים השונים.

בקיצור, ב-8 מלים אפשר לזרוק אל חלל החדר סיסמה ריקנית, נבובה, לא מנומקת, שואבת את הכוח שלה מהנחרצות וממידת התקיפות בה נאמרה. ב-8 מלים אי אפשר לתת טיעון. ועוד טיעון ועוד אחד ולבסוף מסקנה שנובעת משלושתם. אי אפשר להתרומם אפילו סנטימטר מעל גובה העשבים.

בנאומו אמר גרוסמן שמאחורי "שריר צבאי אדיר" שהניפה מדינת ישראל נחשפו "קוצר ידה ושבריריותה". ואם את כוחנו הצבאי אנו מרבים להמשיל ל"ידה" של המדינה, הרי שאת השיח הפוליטי אפשר לתפוש בתור השכל שלה. עם מסרים פוליטיים שמורכבים מ-8 מלים ולא יותר, מדינת ישראל היא הילד המפגר של הכיתה.

כשהייתי בכיתה י', קצת לפני רצח רבין, הייתה איתי בכיתה פעילה נלהבת של "נוער צומת", מפלגתו של רפול. היינו חלוקים בדעותינו, אבל היא ידעה מהם שטחי B, A ו-C. היא ידעה מה זה אש"ף ומיהו חמאס. היום, כשרבים מאזרחי ישראל נראה שלא רק שלא מבינים את ההבדל בין הפלגים הפלסטינים השונים, אלא אפילו ההבדלים בין הפלסטינים תושבי השטחים לערבים אזרחי מדינת ישראל כבר לא ממש ברורים להם, נותר לי רק להתגעגע לאותם וויכוחים תמימים ומרובי מילים מתקופת התיכון.

היו שציינו לאחר נאום גרוסמן, ש"דווקא העצרת, בה לא הורשו פוליטיקאים לנאום, הייתה הפוליטית ביותר", ואני חושב שזה ברור למה. אחרי כל כך זמן עם ארוחות צנימים ותה פושר, קיבלנו סוף סוף סטייק (ויסלחו לי הצמחונים). סוף סוף מישהו סיפק לנו משהו מעבר למזון הפוליטי העבש והתפל שאותו התרגלנו לצרוך. סוף סוף מישהו דיבר!