מצעד על כבוד הדמוקרטיה

בכל פעם שמוסלמית נרצחת על ידי אחד מבני משפחתה, מה שמכונה בתקשורת כ"רצח על חילול כבוד המשפחה", כולנו המומים. מאסופת הטוקבקים הישראלים לידיעות מהסוג הזה, אחרי שנופו מהם כל הקללות וקריאות הגנאי, אפשר "ללמוד" שהציבור המוסלמי הוא מיושן, מפלצתי, נחות ואלים. אבל, כשבמדינתנו הנאורה קם ציבור של הומואים שרוצה יום בשנה בו יוכל לצעוד בגאווה בעיר הבירה שלו, פתאום גם אנחנו משאירים את הנאורות בבית, ואותם אנשים שחטפו בחילה מנערה מוסלמית שקיבלה גזר דין מוות משום שקיימה יחסי מין, חושבים שלהשתמש באמצעים אלימים כלפי הומואים זה דווקא בסדר.

כשערבים הורגים ופוגעים בגלל מה שנתפש בעיניהם כעוולה דתית מהמעלה הראשונה, זה לא מקובל עלינו ומערער את עולמנו, אבל כשיהודים מאיימים להרוג את באי מצעד הגאווה, דווקא יש לחלקנו סבלנות לשמוע ולומר "תבינו אותם, למה בירושלים דווקא? למה להתריס?".

לא צריך להרחיק לכת עד לאיומים ברצח. אי הקבלה של השונה, חוסר הסובלנות וההומופוביה התגלו במלוא תפארתם תוך כדי הדיונים על קיום המצעד בירושלים. ואני שואלת – אם צריך לקבל את ההתנגדות של החרדים, שמצעד של הומואים ולסביות פוגע בציפור נפשם, למה שלא נבין את החמולה המוסלמית שמרגישה מבוזה בגלל הבת הפוחזת? זו המסורת ואלה החוקים, אז איך זה שכשזה לא אצלנו זה נראה כל כך רע?

בואו נפקח את עינינו לרגע. כשאנחנו מתנשאים ומגחכים על המוסלמים "שעשו דרמה" מהקריקטורות של הנביא מוחמד, ובאותה נשימה מונעים מציבור נרחב לצעוד צעדה לא אלימה, אנחנו בעצם רק משדרגים את עצמנו למקום יותר גבוה בסולם הגזענות וההומופוביה. אין לנו זכות להעביר על אף אחד ביקורת סביב גזענותו או תפישתו המיושנת, כי אנחנו רחוקים אלפי שנות אור מניסיון אמיתי להכיל את השונה.

דמוקרטיה היא לא תעודת ביטוח. צריך להוכיח שאנו ראויים לה ומקיימים אותה. דמוקרטיה היא לא סיסמת מעבר, שאמורה לאפשר לנו לעשות ולומר ככל העולה על רוחנו, מתוך מחשבה שאף אחד לא יעיז לחשוד בנו שאנחנו מדינה דתית ופאנטית. הרי פה זה ישראל, הדמוקרטיה היחידה (כמעט) במזה"ת.