אני אישית הייתי כבר בלא מעט משחקי פוטבול בארה"ב. אבל הפעם הזאת הייתה מיוחדת. בפעם הזאת סוף סוף הצטרפה אליי לחגיגת הפוטבול שלי אשתי אורנה, לה הייתה זו הופעת בכורה במגרשים.
על הנייר זה היה אמור להיות המשחק הכי קל השנה בשביל מישיגן, נוסיף לזה שמישיגן הם 0:21 אי פעם נגד קבוצות מחטיבת מיד-אמריקן, אנחנו מדורגים במקום השני במדינה, והקבוצה הקטנה הזאת מאינדיאנה היא בכלל עם מאזן שלילי.
לו"ז המשחק נקבע ליום שבת בשעה 12:00 זמן חוף מזרחי. אנחנו הגענו לאן ארבור כבר ביום שישי אחרי הצהריים בשביל לגלות שהעלים כבר נשרו מהעצים בסתיו הזה, אז מעט מאוד צבעי נשירה (מי שהיה בצפון ארה"ב בסתיו יודע על מה אני מדבר) נשארו עליהם בסביבת העיר. איך שהגענו העירה קפצנו ל- M-DEN, חנות המזכרות והמרצ'נדייז של מישיגן וולברינס בבריארווד-מול, בשביל להתכונן ליום שלמחרת. יצאנו מהחנות לא אחרי שהשארנו להם 200$, אבל עם אביזרים דוגמת: מעיל גשם, חולצות, פונצ'ו נגד גשם, קסדה של מישיגן (כזו שמגינה על האזניים והאף מפני הקור), מגן פה של מישיגן ועוד. ביום המשחק הגענו לאיצטדיון עצמו כבר בשעה 9:30. כמובן שהתלבשנו בבגדי מישיגן החדשים שלנו הכוללים את החולצות והמעילים. החנינו את המכונית וישר ניגשנו לטיילגטינג. בכל מגרש חניה, וכל פיסת דשא ברדיוס של 300 מטר מהאיצטדיון היה אפשר לראות משפחות שלמות עושות ברביקיו, שותים, אוכלים, צופים בטלויזיה הניידת שלהם בפוטבול (איך לא?), או סתם נחים ומתכוננים למשחק. הטמפרטורה בחוץ הייתה משהו כמו 2 מעלות צלסזיוס, והתחזית הייתה אמורה להיות כזו ללא גשם, אבל מאוד מאוד קר-בטח בשביל מזרח תיכונים כמונו. הסתובבנו לנו סביב האצטדיון, ופשוט לא ייאמן היה לראות את כמות הרעיונות שיש לאנשים מסביב לקבוצת הפוטבול שלהם, ואיך הם מחליפים את החפצים האישיים שלהם על מנת שיתאימו לצבעי קבוצת הפוטבול שלהם.
לדוגמא, "כובע ברביקיו" בצבעים של הקבוצה על הקסדה של מישיגן. או צידנית (בשביל לשמור על האוכל) בצבעי כחול וצהוב עם הכיתוב "מישיגן" עליה, ואפילו מכונית צבועה בצבעים ה"נכונים" עם הכיתוב "מישיגן" עליה. בשעה 11:30 התזמורת של האוניברסיטה הגיעה לאצטדיון, וניגנה את "Go blue" ואת "Hail to the victors", בפעם הראשונה היום בשביל כל אלה שחיכו ליד השערים בשביל להכנס. עכשיו, כשכולם מפוצצים כבר מאנרגיה אפשר היה להכנס לאצטדיון בשביל להתכונן למה שהיה אמור משחק קל. אחרי כ-20 דקות של הופעת שתי התזמורות, הכל היה מוכן בשביל המנה העיקרית, בעיטת הפתיחה.
110 אלף. כן, 110 אלף
מישיגן הייתה זו שהתחילה בהתקפה, ודאגה גם לשים נקודות על הלוח כבר בהתקפה הראשונה שלה. לאחר הדרייב שהביא אותם עד לקו ה- 1 יארד (עם טאצ'דאון שנפסל אחרי ריוויו) הראנינגבק ג'רום ג'קסון לא איכזב ושם את הכדור באזור הצבע. 0:7 מישיגן. יותר מאוחר, ולאחר פאנט מוצלח של בול סטייט ששם את הכדור על קו ה-2 יארד של מישיגן, מייק הארט הנפלא עשה משהו שהוא לא עשה כבר שנתיים, הוא שמט כדור. והוא שמט אותו באזור הצבע, מה שנתן סייפטי לבול סטייט, 2:7, מישיגן.
בדרייב הבא של מישיגן שהתחיל עמוק בתוך הטריטוריה שלה, צ'ד הני נחטף באויר, כדור שהוחזר על ידי הגנת בול סטייט לטאצ'דאון. 7:9 לבול סטייט! זו גם הייתה התוצאה בסיום הרבע הראשון, תוצאה שבאמת אף אחד לא ציפה לה, אין לי ספק שאפילו אוהדי ושחקני בול סטייט לא התכוננו בחלומות שלהם לתוצאה כזאת.
רבע שני טוב של הכחולים-צהובים קצת הרגיע את האוהדים. זה התחיל עם מסירה לטאצ'דאון מצ'ד הני לקרסון באטלר, והמשיך עם טאצ'דאון של 40 יארד על ידי הראנינגבק הצעיר ברנדון מיינור. הרבע הסתיים עם שער שדה של גארת' ריבס, בשביל לרדת להפסקה ביתרון 24:12 למישיגן. דברים חזרו להיות נורמלים באן ארבור.
עם תחילת הרבע השלישי מישיגן הגדילה את התוצאה ל-12:31 מטאצ'דאון של מייק הארט. בנקודה הזאת אנשים כבר התחילו להתלוצץ ולהשתעשע ברעיון שהם כבר יכולים ללכת הביתה עכשיו, מתוך ידיעה שהיתרון רק הולך לגדול מכאן ואילך. אבל חכו רגע, המשחק נגד אוהיו סטייט יהיה ב-18 לנובמבר, ועדיין יש כאן משחק שרץ שמישיגן חייבת לנצח בו...
הקרדינלס מ- Muncie, אינדיאנה הראו לכולם שלעולם, אבל לעולם אסור לזלזל, או להתעלם מיריב, אפילו אם זו קבוצה חלשה דוגמת בול סטייט. נייט דיוויס מסר לדאנטה לאב מסירה לטאצ'דאון של 54 יארד, בשביל להוריד את ההפרש ל-31:19.
בין הרבע השלישי לרביעי הכרוז הודיע שאוניברסיטת מישיגן מודה לכל הקהל שהגיע היום לאיצטדיון, ושאנחנו הקהל הגדול ביותר היום בארה"ב שהגיע לראות משחק פוטבול. כמות הקהל במשחק הייתה 109,359. עוד שיא שנשבר במשחק היה שהיה זה המשחק ה-200 ברציפות שמישיגן מביאה יותר מ-100,000 צופים למשחק בית. השיא הזה התחיל איפהשהו בשנות ה-70, בזמן שאני הייתי ילד ואבי היה היה לוקח אותי למשחקים שלהם. אז למעשה, אני אישית הייתי נוכח בכמה מן המשחקים שגרמו לשיא הזה, ועכשיו אשתי גם לוקחת בו חלק. ובין כל ההגיגים האלה, מישיגן עשתה שער שדה עם תחילת הרבע הרביעי, בשביל להגדיל את היתרון ל-19:34.
העיקר שהאשה נהנתה
אבל אז, בול סטייט הודיעו לכולם "היי, אנחנו לא הגענו עד הלום בשביל המסיבה שלכם, אנחנו פה בשביל לשחק פוטבול". לארי בוסטיק רץ לטאצ'דאון של 2 יארד והוריד את היתרון ל-34:26. מה שהשאיר את כל האוהדים הצהובים כחולים בשוק, ואני מתכוון בשוק. מי היה מאמין, משחק צמוד נגד בול סטייט, בבית!
הדקות האחרונות היו קצת הפכפכות. עם 6:16 לסיום, בול סטייט קיבלו את הכדור על קו ה-13 שלהם. הם עשו דרייב נהדר שהגיע עד לקו ה- 2 יארד של מישיגן, ואז קיבלו פאול שהרחיק אותם לקו ה-8 יארד, ובנסיון הרביעי נייט דיויס מסר מסירה לא מוצחת לדאנטה לאב. מישיגן לא הצליחה להתקדם הרבה במהלך שלאחר מכן (רק עד קו ה-24 שלה), ונאלצה להרחיק את הכדור, שנפל על קו ה-45 של בול סטייט. הכדור היה עכשיו בידיים של בול סטייט אבל בלי זמן כמעט על השעון. בנסיון האחרון לנסות ולהציל את המשחק דיוויס זרק "הייל מארי", שנחטף על ידי הגנת מישיגן באזור הצבע, בשביל לרשום עוד W לוולברינס. אבל הניצחון הזה לא עזר למנוע את המבוכה שקבוצה קטנה כמו בול סטייט גרמה למישיגן הגדולה. רק 26:34.
אפשר להגיד שמישיגן קצת זילזלו בבול סטייט. הם השאירו את הרושם שהם מנטלית חושבים רק על המשחק מול אוהיו סטייט. אבל מצד שני, זה יכול להיות לקח מאוד משמעותי, כי בשבוע הבא מישיגן נוסעת לבלומינגטון אינדיאנה, בשביל לשחק מול ההוסיארס המקומיים, וכאן הם כנראה כבר לא יזלזלו ביריבה שלהם, תהיה זו מי שתהיה.
התזמורת עזבה את האצטדיון מנגנת בפעם האחרונה להיום (מתוך איזה 40) את "hail to the victors", ואנחנו עזבנו את איצטדיון מישיגן עם עוד חווית פוטבול מדהימה, דבר שאני אישית כל כך אוהב לעשות. דבר שגרם לי לכל כך הרבה רגעים יפים, רגעים ששווה לחיות בשבילהם.
אפילו אשתי אורנה שבימים כתיקונם סובלת ממחלת הפוטבול שלי, ולא מבינה איך בן אדם יושב ורואה כל כך הרבה משחקים בבית בישראל, מאוד נהנתה מן החוויה, מהמשחק עצמו, ומהשהות באן הרבור. אני אישית כבר לא יכול לחכות לפעם הבאה.