ירושלים היא כן הבירה שלי

לכאורה אין דבר הרחוק יותר בחברה הישראלית כמו המרחק בין השמאל התל אביבי ובין החברה החרדית. אלו מבקשים לחיות בדמוקרטיה חילונית ואלו רוצים לכונן מדינת הלכה. אלו ששים אלי כל מה שמריח כמו קידמה ואלו דוחים את החדש והאסור מהתורה. אלו במערב ואלו בסוף המזרח. לכאורה שני קטבים ישראליים, שאין ביניהם הרבה מן המשותף. הויכוח המתלהט סביב קיום מצעד הגאווה בירושלים חושף בפנינו נקודה אחת, אולי יחידה, המשותפת הן לשמאל החילוני התל אביבי והן לחרדים: ויתור על ירושלים.

לא מדובר כאן בויתור על בירת הנצח לפלסטינים רחמנא ליצלן, אלא בויתור קל בהרבה. ויתור על ירושלים כעיר חילונית, פתוחה, פלורליסטית. אלו ואלו דוחים את קיומו של המצעד בירושלים מסיבה אחת - ירושלים היא עיר הקודש ועל כן יש לקיים את המצעד בתל אביב, עיר החול. חלוקה פשוטה, דיכוטומית וברורה. ירושלים לדתיים, תל אביב לחילוניים. הלוואי שהמציאות הירושלמית והישראלית הייתה פשוטה כמו ההכללות הפשטניות של השמאל מכאן ושל החרדים מכאן.

נתחיל בעובדות: על פי שנתון מכון ירושלים לחקר ישראל, החרדים מהווים כ-160 אלף איש. כלומר, שליש מהאוכלוסייה היהודית וחמישית מכלל אוכלוסיית ירושלים הם חרדים. החרדים הם עדיין בגדר מיעוט בעיר. נתון זה מאושש גם מניתוח תוצאות הבחירות לכנסת. השליטה שלהם בפוליטיקה העירונית נובעת מהיותם מיעוט צייתני ומאורגן, מול הפיצול של "המחנה החופשי" בעיר.

כל הגדרה של ירושלים כעיר דתית בלבד היא מעוותת, חלקית ומטעה. ירושלים היא עיר רב גונית ורב תרבותית. הדימוי הדתי של העיר מוחק, במחי יד, את החלק החילוני של העיר, תוך התעלמות מעשרות המוזיאונים, מתעשיית ההיי-טק והביוטכנולוגיה, מכוני המחקר, הסינמטק האיכותי שמוסיף לצמוח, תיאטרון החאן, המעבדה, הצוללת, הזירה הבינתחומית ועוד עשרות גופים שיוצרים תרבות מרתקת באחת הערים המעניינות בעולם. ירושלים האינטלקטואלית של האוניברסיטה העברית ובצלאל, של ליבוביץ', סימון, בובר, ברגמן, שלום, אטינגר, מאגנס והוגים רבים אחרים, נעלמת כהרף עין. כאילו לא כאן צמח המשפט הישראלי המודרני וכאילו בעיר אחרת חיו עמיחי וש"י עגנון וחיים בה כיום אהרון אפלפלד, חיים גורי ורבים אחרים. פסטיבל הקולנוע, הג'אז, השירה, חוצות היוצר ופסטיבל ישראל נעלמו כלא היו. רק בשבוע שעבר התקיימו בעיר שלושה פסטיבלים, שנים מהם בעלי חשיבות בינלאומית. באיזו זכות מוותרים יניב דורנבוש, עברי לידר ודומיהם על העשייה התרבותית העשירה הזו? מי בדיוק הסמיך אותו לדבר בשמם של תושבי ירושלים ולהעניק את מפתחות העיר לחרדים?

השותפות הרעיונית הזו, בין השמאל התל אביבי ובין החרדים, שוללת כבר שנים רבות את קיומה של ירושלים כעיר חילונית ומשכילה. יהודי פלורליסטי צריך להתנצל ולהסביר כל הזמן למה הוא עדיין תקוע באזור חיוג 02 עם החרדים, המזרחים והערבים. השמאל שולל את ירושלים החילונית מטעמי נוחות של התכנסות בבועה תל אביבית, סגורה ומלאכותית, והחרדים עושים זאת כדי לתפוס מונופול על עוד נכס ששייך לכולנו. הרי ויתרנו לדתיים על התנ"ך והתלמוד, נתנו להם מונופול על הנישואין והגירושין במדינה, את הרעיון של יום מנוחה שבועי הפכנו לחגיגת שופינג, אז מה בדיוק הבעיה להעניק להם גם את ירושלים על מגש של כסף?

כאן בדיוק הבעיה. בועות דוגמת הבועה התל אביבית לא מחזיקות מעמד בחיים האמיתיים. מי שרוצה לטמון את ראשו בחול ולהעמיד פנים שהבעיות הבוערות בין יהודים לערבים, עשירים ועניים, דתיים וחילוניים, אינן קיימות - מוזמן להגר לתל אביב הסובלנית והנאורה. הבעיה היא שלפלורליזם אין ממש ערך כשהא מתקיים במקום בו כולם דומים אחד לשני. הנאורות הזו בעייתית במיוחד כשהיא מציגה מצג שווא, ממורק מצפון וצח כשלג. לשבת ברוטשילד ולחלום שאתה בכלל בניו יורק, לגור בדירת באוהאוס ולפנטז על אירופה, לחשוב שאתה סובלני כשבדרום העיר כלואות אלפי נשים במכוני ליווי מזעזעים, להתפאר בפתיחות ורב תרבותיות אבל לגור בפרוייקט ליהודים בלבד ביפו, לדבר על איכות הסביבה אבל לייצר את כמויות הזבל הגבוהות במדינה ולשלוח אותן לנגב, שלא ישחירו את העיר הלבנה חלילה.

אין בכל אלו לחפות על חסרונותיה הידועים של ירושלים. לטעון שירושלים זו עיר קשה זה כמו להגיד שתל אביב לחה בחודשי הקיץ. טענה שמאחוריה לא מסתתר ולא כלום. היא אינה מחדשת דבר. ברור כשמש שירושלים היא עיר קשה. היא אף פעם לא ניסתה להיות קלה לבאים בשעריה ולא אימצה מעולם קלילות שטחית ומגניבות טרנדית, כזו כאילו. ירושלים היא עיר של אנשי הרים, של מזג אוויר קר, של אבן, של להט דתי ומצוקות חברתיות.

ירושלים הייתה קשה לפני אולמרט והחרדים ותישאר קשה גם כשיעמוד בראשות העירייה אדם ליברלי ופתוח. אבל ירושלים מציבה לנו אתגר, מכאן תפתח הרעה ומכאן גם תבוא התקווה. היא חבית אבק השריפה אבל היא גם המים שיכבו את הבעירה. אולי בתל אביב הייאוש נעשה יותר נוח, כמו שכתב פעם דורון רוזנבלום, אבל מי שלא מחפש נחמה אלא תקווה אמיתית מוזמן להיאבק עליה בירושלים.

* הכותב פעיל בעמותת "רוח חדשה".