מאת רחביה ברמן
ביום שני הסתיים בעיר בשם קנטון, אוהיו "שבוע היכל התהילה" של ה-NFL. שבוע שלם של אירועים וטקסים, שמציין את תחילת העונה החדשה, ואירוע השיא שלו הוא הכנסת חברים חדשים להיכל התהילה של הפוטבול המקצועני. קנטון היא העיר שבה התכנסו לפני 81 שנה בעלים של 12 קבוצות פוטבול כדי לייסד את "התאחדות הפוטבול המקצועני של אמריקה", ששינתה את שמה כעבור שנתיים ל"ליגת הפוטבול הלאומית". רק 2 קבוצות מתוך 12 המייסדות (השיקאגו ברס והאריזונה קארדינלס) עדיין חברות בליגה, וגם הן נוסדו בערים אחרות, אבל זה לא פוגם ברציפות ההיסטורית של הליגה עצמה, שמדי שנה מתכנסת בעיר הולדתה וחולקת לעברה כבוד כמו שרק בארה"ב יודעים.
דוגמא אחת מתוך שפע של מסורות, שמציינות את פתיחתה של כל עונה חדשה: לפני משחק היכל התהילה, שנועל את השבוע ופותח באופן רשמי את עונת המשחקים, מסתדרים כ-2,500 ילדים בשורה, מפתח האולם שבו הוסכם על הקמת הליגה עד לשערי האיצטדיון, ומעבירים את כדור המשחק מיד ליד במה שנחשב למהלך הראשון של העונה.
לא קשה למצוא פגמים בכל החגיגה הזו. לא בעיה להצביע על המסחריות הנוטפת כמעט מכל רגע בשבוע הזה, שהדלק המניע אותו הוא מכירת מזכרות. אפשר לגחך קצת למשמע הפתוס והקיטש שבהם עוטפים האמריקאים כל דבר שרק נותנים להם. וכשמדברים על זה ש"להיות בהיכל התהילה זה יותר מעניין של הצטיינות במגרש. זה אומר משהו על מי שאתה בתור בנאדם", אז אי אפשר שלא לעטות הבעה צינית ולציין שאחד החברים בהיכל התהילה הוא אדם בשם או.ג'יי. סימפסון.
החברים החדשים
אבל למרות הכל, אהבת הספורט היא במידה רבה בחירה מודעת בתמימות. ויתור מסוים על ציניות לטובת התפעלות קרועת עיניים, לטובת חלומות, לטובת אמונה בנסים ובסוף טוב. ספורט הוא גם עניין של שאיבת השראה ממעשיהם של אחרים, ושבעת החברים החדשים במועדון הנצח של הפוטבול בהחלט יכולים לספק הרבה השראה.
הליינבקר ניק בוניקונטי היה חבר באחת ההגנות הגדולות בהיסטוריה הגנת ה"אין שם" של מיאמי, שזכתה בשני סופרבולים רצופים בתחילת שנות השבעים. אירוני שאדם, שנמנה על יחידה שהייתה סמל להצטיינות נטולת אגו וזהות אישית, מקבל את ההכרה האישית העילאית, אבל אין ספק שמגיע לו.
הקיצוני ההגנתי ג'ק יאנגבלאד הופיע בשבעה משחקי פרובול וחמישה משחקי גמר NFC, וייזכר לנצח כמי שביצע את אחד ממפגני הגבורה האישיים הגדולים בתולדות הספורט. ב-1979, בסיבוב הראשון של הפלייאוף, הוא שבר את רגלו. זה לא מנע ממנו להמשיך לשחק באותו משחק, במשחק האליפות של ה-NFC וגם בסופרבול. מותו של קורי סטרינגר האיר צד אפל באתוס של "לשחק בכל מחיר ולהתעלם מכל סבל גופני", אבל ספורט הוא עניין של ניצחון הרצון על המגבלות הגופניות, ויאנגבלוד צעד ללא כל צליעה אל הבמה בטקס ההכנסה להיכל.
מארב לוי היה אנטיתזה לכל הקלישאות על פוטבול בכלל ומאמני פוטבול בפרט. רבים חושבים על לוי כעל הלוזר האולטימטיבי המאמן היחיד שהפסיד בארבעה סופרבולים רצופים. הצד השני של המטבע הוא שלוי הוא המאמן היחיד שהגיע למשחק הגדול ארבע פעמים רצופות. מ-1986 עד 1997 הפך לוי את הבאפאלו בילס לקבוצה המנצחת ביותר בפרק הזמן הזה, עם מאזן נפלא של 57:103. מה שלא פחות חשוב הוא עשה הכל בנימוס, בסטייל, בצורה תרבותית להפליא ההולמת את הג'נטלמן האקדמאי ששום סביבה לא יכלה למנוע ממנו להיות.
גם ארבעת הנבחרים האחרים הטביעו את חותמם על המשחק. רון יארי היה שחקן קו ההתקפה הראשון שנבחר ראשון בדראפט, ובעיקר בזכותו הגיעה מינסוטה וייקינגס לארבעה סופרבולים בשנות ה-70'. ג'קי סלייטר שיחק 20 שנה אותה קבוצה (לוס אנג'לס ראמס), והופיע ביותר משחקים (259) מכל שחקן קו התקפה אחר בהיסטוריה. לין סוואן היה התגלמות החן, והתופס המסוכן ביותר של שושלת הפיטסבורג סטילרס הגדולה, שלקחה ארבעה סופרבולים תוך שש שנים בשנות ה-70'. מייק מונצ'אק היה אחד מ"שלושת המוסקטרים" של קו ההתקפה בקבוצות היוסטון אוילרס שהובילו את הליגה בנקודות ומיעוט הפלות קווטרבק בסוף שנות ה-80' ותחילת ה-90'.
אבל העניין האמיתי הוא לא השבעה הללו, מפוארות ככל שהיו הקריירות שלהם. העניין הוא שבכל שנה ושנה מתכנס עולם הפוטבול כדי להיזכר ברגעיו הגדולים, לחלוק כבוד לאלה שהעניקו אותם ולוודא שכל עוד הליגה קיימת, האנשים האלה ומעלליהם לא יישכחו. כך יכול נער צעיר, שרק מתחיל להיערך על קו ההתנגשות במגרש בית הספר, לדעת שהמשחק לא התחיל אתמול, להרגיש שהוא חלק ממשהו גדול יותר ממנו עצמו, ולשאוף להצטרף אליו. כך נוצרת תרבות ספורט, ומי שרוצה שתהיה לו תרבות כזו מוטב שיטפח את המסורת ולא יסתפק בהתרפקויות מזדמנות של יורם ארבל על נחום סטלמך.