ירושלים היא לא עיר הבירה שלי

אני לא שונא חרדים. אני מבין שיש אנשים עם סטיות, אבל למרות מחלת הנפש הקשה שלהם, שאני בטוח שיש זרם בפסיכולוגיה המודרנית שיכול לרפא אותה, אני מקבל את העובדה שהחרדים קיימים. יש רק דבר אחד שאני לא מוכן לקבל – שהם יכנסו לי ויתהלכו לי באופן חופשי בעיר הקודש שלי.

תל אביב היא עיר הקודש של האנשים החופשיים, הנאורים והפלורליסטים. אין בה מקום לדוסים קטנים שיתהלכו ויפגעו ברגשותיהם. אני אומנם לא קורא לאלימות נגדם, חס וחלילה, אבל שאף אחד לא יתפלא אם בן אדם שאינו חובש כיפה שחורה לראשו מחליט לזרוק על דוס שחרחר קצת שינקן, כשאחד כזה עובר ליד אחת מחנויות טיב טעם השכונתיות.

נכון, תל אביב היא עיר של כולם וגם לחרדים מותר להגיע לבקר בבית בן-גוריון, בית ביאליק, במוזיאונים ובגלריות הרבות שבעיר. אבל שלא יתארגנו לי בקבוצה וינפנפו בחליפות ובכיפות שלהם, חלק מהם אפילו חובש שטריימל על הראש, בחוסר התחשבות מופגן בציבור שמתגורר בעיר: ציבור שהולך למסעדות, לברים גם אחרי 2 בלילה ולמועדונים. ציבור המורכב מסטרייטים, הומואים, לסביות, דו ורב מיניים. ציבור שלא רוצה לראות מזוקן שלפעמים מלווה בשתי פאות מסולסלות מוזרות מסתובב לו בין הרגליים, ככה סתם לשם הפרובוקציה.

ועכשיו נעזוב את הלשון ההפוכה ונחזור למציאות. בימים האחרונים קורה משהו מדהים במדינת ישראל. אוכלוסייה מסוימת רוצה לצעוד בעיר שקוראת לעצמה "בירת ישראל". אוכלוסייה אחרת פתחה בהסתה פרועה נגדם. המשטרה, במקום למנוע זאת ביד חזקה, לא עושה דבר ובכך משתפת פעולה. כשרבין נרצח כולם היו המומים, למרות ש"הכתובת הייתה על הקיר" בדמות הלוויית הדמה שנערכה לו בצומת רעננה כשמתנגדיו הלכו עם ארון הקבורה שלו. הפעם הכתובת אינה על הקיר, היא על שלושה אנשים. תשאלו את ישי שליסל שדקר אותם במצעד הגאווה הירושלמי שנערך ביוני בשנה שעברה.

בחודשים האחרונים הפכתי מספר פעמים בדעתי אם יש לקיים מצעד גאווה בירושלים או לא. האם חשוב להגיע לשם, ולא משנה אם אתם הומואים או סטרייטים, ולו רק כדי להראות לציבור החשוך שמקבל כל כך הרבה זמן מסך, שחיים פה אנשים שחושבים אחרת, שיודעים קצת יותר מהם על בני אדם ועל קדושת החיים. בהתחלה חשבתי שאסור לקיים שם את המצעד בשל אופייה של העיר, גם את מצעד האהבה לא הייתי מקיים שם, כדי שבחורות צעירות בביקיני לא יפגעו בנפשם הכל כך פגיעה של חברינו החרדים.

אחרי שהחלה ההסתה בקיץ, בזמן שהיה אמור להתקיים המצעד הבינלאומי שבוטל בשל המלחמה בלבנון, שיניתי את דעתי וחשבתי שחובה עלינו להגיע לשם, להראות שירושלים היא אכן עיר של כולם. עיר של חרדים, ערבים, נוצרים, הומואים, טרנסג'נדרים וכאלה שרוצים להיות חתול, כמו שאמר אלי ישי ב-98', כשדנה אינטרנשיונל זכתה עבורנו באירוויזיון.

משהחמירה ההסתה בשבוע האחרון, האזנתי לכל ההתבטאויות של אנשי "הבית הפתוח", שמעתי את דבריהם של חברי הכנסת שלנו וראיתי איך השר לביטחון הפנים אבי דיכטר התגלה במלוא אפסותו וחשף את מערומיה של משטרה, שחוששת שאינה יכולה לאבטח מצעד כזה. שוב שיניתי את דעתי. אסור להגיע למצעד בירושלים. למעשה, האדם הנאור והחושב צריך לזנוח את ירושלים. לא להגיע אליה. לא לתרום לכלכלתה. להשאיר אותה לדמם ולדעוך עם החרדים שבה, עם העוני שבה ועם ההגירה השלילית.

ירושלים היא לא עיר של כולם והיא בוודאי לא בירת ישראל. אפילו שגרירות אל סלבדור, היחידה שעוד נותרה שם, עוברת למרכז. המקום שבו כל בן אדם יכול ללכת בהרגשה של עם חופשי בארצו, ולא משנה עם מי הוא נכנס למיטה בלילה, למי הוא מחזיק יד ברחוב או אם יש לו כיפה על הראש – זו עיר הבירה. בישראל 2006 יש מקום אחד כזה, קוראים לו תל אביב.