הצעת הגשה

הכי פשוט היה להתחיל עם "JFK" של אוליבר סטון, אבל אנחנו האחרונים שניתן לאוליבר סטון את הסיפוק של להיות חלק מהצעת הגשה. למרות שמדובר באחד הסרטים היותר טובים, שלא לומר וירטואוזי, של קולנוען שנוי במחלוקת עם ראש קונספירטיבי שהפך לתעמולן רכרוכי של ממשל בוש, ועוד אחד כזה שחילץ הופעה הגונה מקווין קוסטנר, הרי שהכללתו ברשימת סרטי ההתנקשות לשבת, היתה עושה ל"הצעת הגשה" חיים קלים מדי. אי לכך נדחתה על הסף גם מועמדותו של "רובי", סרטו של ג'ון מק'נזי שמספר את סיפורו החידתי של ג'ק רובי (בביצועו הפשוט מבריק של דני איילו) - האיש שירה בלי הארווי אוסוולד, האיש שירה בקנדי – שלמעשה סתם את הגולל והפיות על אחת ההתנקשויות המשמעותיות של המאה העשרים.

אין אמנות ראויה יותר להתנקשויות מאשר הקולנוע. כי הרי מה הן התנקשויות, אם לא אפוס מרהיב – סיפור גדול מהחיים, רב רבדים, ומפותל שהגראפיות שלו, ובייחוד של אותו רגע אחד דומם ומשתק, חשובה לא פחות מן המהלך העלילתי והדמויות המניעות אותו.

שנה לפני רצח קנדי, עיבד ג'ון פרנקנהיימר את ספרו של ריצ'ארד קונדון, שמדבר על התנקשות פוליטית בעלת אינטרסים פנים-אמריקאיים. פרנק סינטרה ולורנס הארווי הם קצינים בזמן מלחמת קוריאה, שנשבים בידי קומוניסטים אחרי התקלות מבצעית, עוברים שטיפת מוח והופכים לרוצחים פוליטיים פוטנציאליים בלתי ניתנים לאיתור, כלומר מהזן הקטלני ביותר.

"השליח ממנצ'וריה", מסרטיו הבולטים של פרנקנהיימר, מעבר להיותו סרט על זוועות המלחמה והפחד מהאיום האדום, מציג גם את תחלואי החברה האמריקאית באותה תקופה מקרטיסטית, בה הממשל, על ידי יצירת פחד בציבור, גרמה לנסיגה מכל העקרונות שעל פיהם הושתתה האומה. הגרסה של ג'ונתן דמי היא, אם כן, התגובה העכשווית המתבקשת, נוכח "חוק הפטריוט", והפרנויה שיצר ממשל בוש, כשאת תפקיד סינטרה תופס דנזל וושינגטון.

"זולנדר" של בן סטילר הוא פרודיה מבריקה על "השליח ממנצו'ריה", המספרת על המלחמה שמנהלים תאגידים המנצלים את שוק העבודה המזרח-אסייתי, כנגד ארגוני זכויות אדם. דרק זולנדר הוא דוגמן בסימן ירידה, שנשבה על ידי מעצב אופנה, מוחו נשתף והוא הופך רוצח שלא בידיעתו. המטרה שלו היא ראש ממשלת מלזיה, שעומד לבצע רפורמה בנוגע לשכר המינימום במדינתו, מה שישפיע קשות על ענף האופנה.

מיץ' לירי (ג'ון מלקוביץ') הוא פסיכופט השואף להרוג את נשיא ארצות הברית. נקודת המוצא של הסרט הזה, היא נקודת מוצא רווחת בקולנוע לא פחות מאשר אצל אזרחים של מדינות דמוקרטיות – ניסיון הפלת המשטר על ידי התנקשות ואמצעים כוחניים שייך למטורפים בלבד וכמעט לעולם לא יהיה פרי אידיאולוגיה של ציבור רחב, שמנהיגיו החוסים בצל הממשל, מלמדים אותו לחשוב שיש מטרות שכל האמצעים להשגתם כשרים.

הדוקטרינה הזו, שעומדת בבסיסו של "בקו האש", היא שמנעה ממנו להפוך ליותר ממה שהמבקרים אוהבים לכנות "סרט פעולה אפקטיבי". מלקוביץ' משחק את המטורף בצורה כה תיאטרלית, עד שאפילו חברי האקדמיה לא יכלו להתעלם ממנה והקנו לו מועמדות לאוסקר. קלינט איסטווד מצדו, בתפקיד איש השירות החשאי המנסה לעצור אותו, הוא אמריקה כפי שהיתה רוצה לראות את עצמה – מסור עד עמקי נשמתו לערכי הדמוקרטיה ומוכן להיהרג ורק בכדי לשמרה.

שנתיים קודם לכן ביים טוני סקוט סרט בשם "בכוננות מתמדת", בו משחק ברוס וויליס חוקר פרטי, שבעבר חטף כדור בשביל הנשיא. שמו של הסרט במקור הוא "The Last Boy Scout", כלומר נער הצופים האחרון; האיש האחרון שהוא בעל ערכים. נחמד להשוות בין הדמויות של וויליס ואיסטווד, שכל אחד מהן לוקח דמות דומה - פחות או יותר - אל המחוזות המוכרים לו - בעוד האחרון מקפיד לשכלל את דמותו של הארי המזוהם ומתעל אותה לכדי אזרח למופת, ברוסי דווקא מלכלך את בבואתו של ג'ון מקליין, אחיו האובד של הארי קלאהאן, מ"מת לחיות".

וורן בייטי כתב, ביים וכיכב בסאטירה פוליטית שטרם זכתה לכבוד הראוי לה. ג'יי בלינגטון בולוורת' הוא סנטור ממדינת קליפורניה, שאין לו סיבה לחיות. הוא אפילו כבר שכר מתנקש שיעשה לו את החיים קלים, למרות שהעיתוי קצת מחורבן - יום לפני הבחירות לנשיאות. הבעיה היא, שפתאום, כשהוא מפסיק לשים זין, מתאהב בהאלי בארי, הולך למועדוני היפ הופ ומעשן וויד, הוא מוצא גם את האג'נדה הפוליטית שלו וגם את המקום האמיתי שלו בחיים. "בולוורת'" הוא סרט נוקב, מדכא ומצחיק, שמצייר באור גרוטסקי את הפוליטיקה הפנים אמריקאית ואת היחס האמיתי בין הון, שלטון והבטחות כזב לציבורים לא חשובים, שלעולם לא יתגשמו.

מה עושים כשרוצים להפיל משטר, אבל לא רוצים לקחת אחריות על ההפיכה? מזמינים רוצח שכיר כמובן, רצוי אחד ללא זהות מוגדרת, ללא אידיאולוגיה, חמקמק, בעל קסם אישי, שרוצה במזומן רק חצי מיליון דולר. "התן" (אדוארד פוקס הסופר-קולי) הוא התשובה. הוא הרוצח המיומן בעולם, והוא נשכר על מנת להתנקש בחייו של שארל דה-גול, נשיא צרפת.

פרד זינמן, הוותיק, הבמאי של "בצהרי היום", לקח את רב המכר של פרדריק פורסיית', והפך אותו לאחד מסרטי המתח הגדולים של כל הזמנים, כשדווקא האנדרסטייטמנט שלו, כמו שקט שעומד להתפרץ לצפירה מחרישת אוזניים, מציל אותו משחיקת הזמן והופך אותו לקלאסיקה שגם היום היא מופת של קולנוע (ואף מילה על הרימייק עם ברוס וויליס שנקרא "התן").

והנה עוד הנחה א-פריורית אמריקאית טיפוסית – גם אחרון אנשי הג'יהאד האיסלמי הקיצוני יאהב אותנו ברגע שיביט לחלום האמריקאי בלבן של העין. והנה עוד אחת – ג'ורג' W בוש הוא אידיוט. אלו הם שני היסודות הגרעיניים של "אמריקן דרימז", שניסה להיות סאטירה נשכנית, אולם מרוב אמירות כנגד תרבות הרייטינג, הנבובות של הכוכבות והפופוליזם של ממשל בוש, הוא נראה יותר כמי שרודף אחרי הזנב של עצמו. למנדי מור יש חלום להיות כוכבת והיא תמכור תמורתו גם את אמא שלה; יו גראנט הוא מפיק טלוויזיה ששולט באומה וסם גולזארי, בתפקיד עומר אוביידי הערבי התורן, לא באמת רוצה לפוצץ את עצמו בשידור חי ולהרוג את הנשיא, הוא רק רוצה לשיר. נו טוב, בדי.וי.די זה בטח יעבוד יותר טוב.