אני יודעת שאני התעוררתי

"ואז, נכנס הסולו של הגיטרה".

כן, קשה להתחרות בהערה הזו – ללא ספק, מדובר באחת מהאבחנות האנאליות, הקטנוניות והמרגיזות ביותר שנשמעות לרוב במהלך הדיון המוזיקלי החוזר ונשנה "את/ה חייב/ת לשמוע את השיר הזה".

עכשיו, כשהבנו את זה, אפשר להגיד דבר חשוב – אפילו חשוב מאוד: בשנייה ה-18 בשירו של אסף אמדורסקי "חלום כהה" – אז, בדיוק אז – נכנס הסולו של הגיטרה. ואם אנחנו כבר באווירת גיקיות קשה כזו, בואו נלך צעד אחד קדימה, למשפט הבא – ומאז, שום דבר כבר לא יהיה אותו דבר. נכון, זה ממש לא הזמן או המקום לסקירה רצינית של שירי-מחאה בעברית – בכל זאת, לאף אחד מאיתנו לא מתחשק שיפסיקו לפרסם בוואלה! תרבות – אבל האמת היא ש"חלום כהה" אינו דורש כל סקירה כזו, בדיוק בגלל שכוחו העצום בייחודו, בהיותו תופעה כה משונה ונדירה. ראו זה פלא – מחאה עברית זועמת, בועטת, מרגשת, ויותר מהכל – מחוברת עד כאב. עם כל הבלגן הזה, של להוציא כל שנה את החולצה הלבנה המכופתרת מהארון ולריב על תפקיד הסולו ב"האיש ההוא", מישהו בכלל זכר שקיים דבר כזה? שזה אפשרי?

השיר "חלום כהה" נכלל באלבום שאמדורסקי הוציא בשנת 1999, "מנועים שקטים", ובדיוק כפי שהאלבום הזה – על המורכבות והעושר שהוא מקפל בתוכו – מבליט את העוני והדלות של השדה המקומי, כך מבליט "חלום כהה" את הוואקום שסביבו. כשב-3:16 דקות מבליח קולה הצלול והסדוק של ענבל פרלמוטר, מתבררת סופית החד-פעמיות שנושא עימו השיר: המושג של הסימפול, מושג שמגלם בתוכו את האומץ להוציא מושג מהקשרו, ולנטוע אותו אחרת – בהקשר חדש ומחדש – הוא מושג זר ומוזר בזירה המקומית – המוזיקלית והפיזית כאחד. באופן הכי ברור שאפשר, הקפיד אמדורסקי לציין במדויק בחוברת האלבום את מקור הציטוט שלו: " מתוך התוכנית 'שיר פרידה', שהוקלטה באולפני טלעד בירושלים – בנובמבר 1995". ולמרות שההצהרה כאן לא משתמעת לשתי פנים, בדיוק כמו ההצהרה הפרלמוטרית המתנגנת – "כולנו ציניים כל הזמן, חבל שהגענו לכזה מצב נוראי, בשביל להתעורר ו.. להתעורר ולראות את זה" – איכשהו, שום דבר כאן לא מרגיש כמו "האכלה בכפית", כמו מסר דידקטי שנושא עמו רפלקס הקאה.

וזה לא מקרה. כי ב"חלום כהה" יש אדם צעיר, שחי בעיר בלי הפסקה ובלי אלוהים, מסתכל נכוחה במה שהוא רואה סביבו ומזקק מכך חמש דקות של עיניים שקועות, בור של ריקנות ולב נשבר. זה דיוקן אישי חודר ומצמית, שבגלל הדיוק המבהיל שלו מצליח לצלוח את הקפיצה שמתבצעת במעשה אמנות גדול: מהפרט – אל הכלל, מהאישי – לאוניברסאלי. מרגשות האשם שלו – לייסורי המצפון שלנו.

ב-2001, שנתיים אחרי ציון הדרך היחידני הזה, מתרגשת על בריטניה תופעה יחידנית בקנה מידה גדול הרבה יותר: Original Pirate Material, אלבום הבכורה של הסטריטס רואה אור. "Turn The Page" הוא השיר שפותח את הפנומנה, ובשנייה ה-23 שלו – אז, בדיוק אז – נכנס הסולו של הכינורות. אם הסכמנו כבר שדקדקנות מטופשת מעין זו דרושה במקרים מיוחדים, נוכל להבין כמה הרבה יש במשותף בין שירים שהם ציוני דרך של ממש – גם אם המרחק נראה עצום במבט ראשון. כי בזמן שמייק סקינר ממלמל "One hand clutching a sword", א.א. נמצא עם "רגל אחת שסוחטת את הגז". ה"גיזרז" של סקינר עומדים בפינת רחוב לונדונית, "All stare, eyes glazed" -
ופתאום פינת אלנבי-קינג ג'ורג' נדמית קרובה, כמעט זהה: הפנים של הייאוש האורבני נראות כה דומות כשיש "רעש בראש", כש"לא מספיקים לנשום".

הסיום של שני המניפסטים המקבילים האלה מבהיר, במידה מסוימת, הרבה יותר ממה שהיינו רוצים. סקינר, חדור בתחושת שליחות, מוכן להוביל את חניכיו לתוך המערבולת ולצאת מחוזק – "Be Brave, Clench fists", הוא פולט במבטא כבד; בקשה שמשתלמת עם הסיום הקתרטי של האלבום ב-"Weak Become Heroes". גם כאן, באלנבי פינת קינג ג'ורג', נשמעת למרחוק קריאה גאה, מטיחה, קולעת – "יש לי חופש, יש לי מטרה" – הקתרזיס כבר כאן, אבל שורת הסיום היא אחרת. "תן לי סוף, או שתמצא לי התחלה", מסיים אמדורסקי על רקע הגיטרות המייללות מסביב (והנה, בלי שנרגיש סגרנו מעגל בעניין הביטויים המוזיקליים האנאליים שנס ליחם) – וזו כבר לא קריאה, מה לעשות. זו תחינה, והיא מהדהדת היום יותר מאי-פעם.