התקשורת הבלתי אלימה ואני

"בכלל", חשבתי לעצמי, "מה כבר יש כאן ללמוד? אנו עצבניים, יש לנו פתיל קצר, במהירות עוברים לצעקות והתלהמות, וזה מלאכותי להתחיל להתיפייף במילים ולהיכנס לדיונים כאשר מישהו אומר לנו משהו בנוסח 'לך קיביני מט', מה אני אתחיל להיכנס איתו לדינמיקה קבוצתית?

וכשהמצב כל כך קשדה במדינה, אז למה שלא "ניכנס בפלשתינאים האלה, באבי אביהם, כי רק שפה של כוח הם מבינים, והם מפרשים את ההבלגה שלנו כחולשה… ואין שום דרך להיפטר מהטרור הזה… רק אם נלמד אותם לקח!" הרי זו הדעה הרווחת, ומה צריך כאן "תיקשורת לא אלימה", במקום שאין בכלל תיקשורת, וכל הדיבורים מיותרים!

אבל בכל זאת, החלטתי להיות נוכחת בהרצאה, אמרתי לעצמי , אולי יהיה לי מה ללמוד.

במיוחד שהמרצה סיפר שהוא נסע לאט, ומישהו ניסה לעקוף אותו, ואז הוא התחיל לקלל, ואז המרצה פנה אליו: "סליחה, הסתבכתי, אני לא זוכר איך מגיעים להדר…"

ישבתי והקשבתי, ובאמת, חברה, יש כאן בהחלט CASE, ואני רוצה לשתף אותכם בדברים אשר הבנתי.

תיקשורת לא אלימה

מארשל רוזנברג היה מטפל משפחתי, והוא פיתח שיטה זו ככלי פשוט לתיקשרות אפקטיבית עם הסביבה.

לא פעם, אנו נוטים לבחור בפתרון של אלימות, כדי למנוע אלימות… (אנו מפחידים את האדם האלים, מביישים אותו, מאשימים אותו וכו'…)

"נפנה אותך בכוח".

"אם לא נקבל תשלום, נשעה את התלמיד מן הטיול!"

אנו כל כך רגילים לדרך תגובה זו, עד אשר גם הסיסמאות שלנו "אלימות":

"נלחמים באלימות"

"נלחמים בסמים"

"זבל מי שמלכלך"

כלומר, אנו יוצאים לקרב נגד אלימות, עם אלימות!

למשל, רוזנברג מספר בספרו כיצד ראה בהיותו אצל מנהל בית ספר, כיצד ילד גדול יותר מטלטל ילד קטן בחצר. מיד ירד אליו המנהל, תפס את הגדול בזעם וטלטל אותו: "מה אתה מטלטל ילדים קטנים ממך". חזר המנהל לרוזנברג ואמר לו: ראית מה זה?!!!: כן, ראיתי ענה ד"ר רוזנברג: "מה הוכחת לו? – שאיש גדול יכול לטלטל ילד קטן ממנו… למעשה השתמשת בכוח כדי להתמודד עם אלימות…

על פי תפיסתו של רוזנברג – בני אדם בנויים מטבעם לחיות חיי חברה המבוססים על שיתוף פעולה. אנו משתמשים באלימות רק כשאנו נמצאים במצוקה, כלומר, אנו באים מקטע של צורך שלנו שאיננו מסופק; כשאנו לא מאמינים שניתן להשיג דברים בדרך אחרת – אנו עלולים לנקוט באלימות.

למשל כמו להגיד: "אני צועק, כי כבר מליון פעם ביקשתי ממך לסדר את החדר, ושום דבר לא עוזר לי". זה מתחיל כבר מילדות, כאשר אנו מחונכים בצורה אלימה, עם איומים, מתוך פחדים, תוך חוויות של פחד אשמה ובושה. אבל האדם, לדעת רוזנברג, מטבע בריאותו אינו מתאפיין בהתנהגות אלימה, הוא מתשמש בזה רק מתוך מגננה, והשאלה אם ניתן להחליף התנהגות אלימה בהתנהגות שמעודדת שיתוף פעולה.

ואכן, אני חושבת לעצמי בכנות, כגילה:

אם הייתי לוקחת סתם יום של חול ובודקת עצמי כמה פעמים הייתי "מאיימת" או "מביישת" דהיינו אלימה, במחשבה או בדיבור, אני רואה שכמעט אי אפשר בלי זה! הרי כך חונכנו, ולצערי זה טבוע בדמנו. אני מציעה לכל אחד שקורה את הדברים, פשוט לחשוב עם עצמו, ולעשות רשימה. למשל:

? תסדר כבר את החדר שלך, זה בלתי אפשרי, אחרת אין יותר מחשב או טלויזיה... (כלפי הבן שלי).

? אני לא אקנה יותר בחנות הזו...

? גברת, את ברצינות רוצה ללמוד את הקורס הזה, את לא מבלבלת לי את הראש...

? זהו זה, הגיעו מים עד נפש, אני הולכת לעשות סדר ב... (בבית הזה, בכיתה הזו, בפורום הזה...) אחת ולתמיד... אני אפתח עליהם כזה פה גדול, שאף אחד אחר כך לא יעיז...

? לקרוא עיתון או טלוויזיה זה בכלל מעלה את מפלס האלימות לאין ערוך והראיה:

בקיצור, חברה, אין מנוס, אנו חושבים באלימות, וכשאנו מגיבים אנו עושים זאת ממקום פגוע, מתוך רצון "לנקמה", ואז התגובה שלנו, גוררת יותר אלימות, וכשיש ויכוח, קשה לנו מאוד לצנון את הדברים.


*
האלימות, הפכה לכלי לגיטימי גם בפוליקה ובמציאות חיינו, וזה לא סוד. אנו נזקקים לה כדי להשיג דברים, כביכול, אבל אז זה מהווה יתרון רק לזמן קצר.

כותרות העיתונים, זועקות מדי בוקר כמו למשל: "אם השיחות לא יתחדשו השטח יבער", כה אמרו הפלשתינאים.

וכך הולכת האלימות וגואה בכל מישורי החיים, ואנו אפילו לא ערים לכך.

כאשר אנו מדברים למשל על אלימות, זה גם בדו-שיח היומיומי שלנו, וכאן הסכנה הכי גדולה, כך שבמקום לגרום לתגובה של אמפתיה ושל הזדהות מצד האדם האחר, אנו גורמים לו להתלהמות יתר, אשר יכולים להגיע אפילו לביטוי של אלימות פיזית ואפילו מוות, כפי שראינו בעבר, (ריב על כסא נוח בשפת הים).

למשל:

"ביקשתי ממך להפסיק כי אין לך זכות..."

"איך אתה מדבר אלי?"

"מי אתה חושב לעצמך שאתה"?

רוזנברג, שהינו מטפל משפחתי בהכשרתו, טוען שבעצם זוגות היו באים אליו עם בעיות וויכוחים מן היומיום כמו למשל:

"למה לקחת לי את האוטו?"

"כי אני צריכה לעשות קניות"

"ומה איתי, אני צריך להיתקע בפקקים בגללך..."

"בטח, כל היום אתה בעבודה, ולא איכפת לך ממסיבת הסיום של הבן..."

"את עוד מתלוננת, אחרי שאני עובד כמו חמור, מה יש אני לא עובד מספיק קשה"!


וככה זה ממשיך וממשיך, ולעולם לא מסתיים!

הכל יוכל להראות אחרת, אם לא ננסה לחנך אחד את השני, להטיף מוסר ולהשפיע עליו, אלא לבוא אליו ממקום של שיתוף פעולה.

ב- 4 אופנים אנו מגיבים כאשר אנו נתקלים בתגובה אלימה


כוח
אנו מגיבים בכוח, ואולי משיגים מה שאנחנו רוצים, אבל בכל מקרה אנחנו מפסידים משהו. אפילו אם אנחנו משיגים את מה שאנחנו רוצים – סביר מאוד שיווצר ניכור, והיחסים כבר לא יהיו כמו קודם; "וזה, הכנוע כלפי חוץ – אך מתמרד מבפנים, אוצר בתוכו רגשי זעם ותסכול שעתידים לפרוץ בהזדמנות הקרובה".

למרות זאת לפעמים יש צורך בשימוש בכוח, על מנת להציב גבולות, ואז יש לעשות זאת באופן ענייני, בלי לנסות לחנך את השני, אלא רק מתוך המוטיבציה להגן על צורך שלנו.

למשל כאשר מטרידים אותי השכם והערב