מקומו של רצח יצחק רבין בתודעה הציבורית הישראלית מפוספס. גם הנאום המצופה של דוד גרוסמן, בערב העצרת המרכזית לזיכרו, כבר לא יעלה או יוריד. זו תהיה התרגשות רגעית. הדיה יפוגו למחרת.
שלא יהיה ספק: רצח רבין עוד יהפוך לאירוע הדומיננטי ביותר בהיסטוריה הישראלית שלאחר מלחמת יום כיפור, נקודת מפנה במהותה של ישראל. אולם זה יקרה רק כשהרצח יבחן על ידי היסטוריונים, בעוד שנים, כשהחוקרים יהיו אלו שלא שמעו על הרצח בטלוויזיה או בעודם ברחוב. יש להכרה המאוחרת שתבוא טעמים אנושיים: זרמים עמוקים אינם מתפרצים מעל פני השטח מיד. רק בחלוף זמן הם ניכרים. זמן רב.
רצח רבין סתם את הגולל על התקופה המכוננת בתולדות הישראליות. הוא חיסל את ימי ההנהגה המקורית, הציונית מבטן ולידה, הנאמנה למדינה לפני הקריירה. אמנם באופן כרונולוגי אריק שרון הוא ראש הממשלה האחרון שלחם במלחמת העצמאות, אבל הכרונולוגיה בעניין זה מטעה: היא סותרת את המהות, בדיוק כשם שמלחמת יום כיפור ב-73' הביאה ל"מהפך" של בגין ב-77', אולם זה קרה רק לאחר שבבחירות שנערכו מיד לאחר המלחמה הרוב ההמום עדיין הצביע מערך. הסיבה היא, כאמור, מנגנוני השהיה אנושיים שמרפדים את הטראומה.
היסטוריונים שקולי דעת יטיבו לראות כי רצח רבין הביא למהפך בדמותה של ישראל. לא פחות. רבין, דווקא משום שהצניע את אישיותו, ביטא את "רוח העם". רבין, שכונה "מר ביטחון" והיה כה קונצנזוסיאלי עד שהיה לשר הביטחון גם תחת פרס וגם תחת שמיר, גילם את ארץ ישראל היפה, המקורית, כולל הליקויים שבה. היה בו משהו מציאותי, פשוט. הוא היה תל אביבי שהצליח לגלם משהו מדמות האיכר-הלוחם הציוני. בשלב מסוים, בערוב ימיו, הוא, דווקא הוא, התפכח, והסכים לחלוקת הארץ. הוא החליט לשנות כיוון ללא חמדה, ללא התלהבות, עם חיוך מבויש, מתנצל, קצת בפני הערבים על עוולות העבר, וקצת בפני היהודים על גזילת חלומם בנוגע לארץ ישראל.
העובדה שדווקא מי שסימל טוב מכולם את הרוח הציונית נרצח על ידי יהודי שהאמין - למרבה הבחילה - שהוא מגלם את הציונות החדשה, יכתבו היסטוריונים, היתה טראומטית לישראלים מבלי להבין עד כמה. הטראומה נבעה גם מהקלות בה חוסלה "רוח העם". ובעיקר מכך ש"רוח העם" נרצחה, ובכל זאת המשכנו כרגיל. הטראומה ניכרה בהשפעותיה על המדינה: התפרקות ערכים מוחלטת. הרי אם אפשר לרצוח את שר הביטחון המיתולוגי, מה זה משנה מי עוד יכהן בתפקיד?
לכן, יכתוב ההיסטוריון, קיבלו הישראלים בשוויון נפש את פואד בן אליעזר ועמיר פרץ על הכסא שפעם נשמר רק לאיש המיומן והאחראי ביותר בתחום. ואם ראש הממשלה נרצח והשמש עדיין זורחת, מה זה משנה מי ראש הממשלה הבא? למה שגם אני לא אתמודד על התפקיד, אמר אחד, פוליטיקאי ממולח. לכן, יכתוב ההיסטוריון, קיבלו הישראלים בשוויון נפש גם את אהוד אולמרט על הכסא שפעם נשמר לטובים מכולם.
אולמרט ופרץ הם רק התוצאות של תחקיר הביניים ההיסטורי. הם לא האשמים. יגאל עמיר אשם בכך שרוקן את המיתיות בה התייחסנו למשמעות המדינה ומנהיגיה. בדומה ליהודים שעברו את השואה וניצלו, אבל איבדו בדרך את האמונה באלוהים, כך ישראלים שעברו את רצח רבין והמשיכו כרגיל כולנו בעצם - איבדו את האמונה במדינה. רצח רבין הוכיח שהחיים הם בסך הכל כפי שאמר פעם הוגה הדעות אורי מלמליאן לא כל החיים. הכל יכול להיות. ומאז כל אחד לנפשו, לרצונו.
בחלוף 11 שנים מהרצח התחוור שגם צה"ל של רבין במלחמת ששת הימים הוא כבר לא אותו הצה"ל של חלוץ. והנשיא הוא לא "כבוד נשיא המדינה" אלא עוד פוליטיקאי ששומר על הג'וב שלו כל עוד הוא יכול. כי מה זה כבר משנה, הארץ כבר לא תרעד. כך יכתבו היסטוריונים.
אחרי הרצח, רבין הפך לדמות שלא היה בחייו
אנחנו, שחיים בהווה, לא אשמים בכך שלא הפנמנו את נקודת השבר מיד. זו דרישה בלתי סבירה מבני אדם שלקו בטראומה. מכאן נובעות הטעויות הקשות שדחקו את משמעות הרצח, משני הצדדים של המחנה הציוני, ימין ושמאל.
מיד לאחר הרצח, כשהיה צריך להיות ברור שהרוצח הוא עיוות קיצוני של דמות הדתי- הלאומי וכל העם מזועזע מהרצח באותה מידה, בחרו במפלגת העבודה לציין את רצח רבין כרצח "רוח השלום". זו היתה טעות. רבין לא היה איש של שלום, הוא היה איש של המציאות האפורה. תהיה זו השערה, אבל השערה סבירה, שכמו רוב הציבור, שבחר להצביע נתניהו במקום פרס משום שהחל להירתע מהתמיכה בהסכם אוסלו, גם רבין עצמו עשוי היה להסתייג מעט מהתהליך. הרי רבין ייצג בעיקר את הספקנות, תמיד קלע ל"רוח העם". אי אפשר לדעת כיצד היה מגיב לפיגועים. אלא שבחירתו של נתניהו נתפסה כחילול זיכרון הרצח, כשבעצם אמורה היתה לומר שתהליך השלום הוא תהליך שהעם רוצה שרבין ולא פרס יוביל.
מנקודה זו הפך השימוש בדמותו של רבין למעורר מחלוקת, כאילו יש מחנה שזוכר ויש מחנה ששוכח, שלא לומר שמח. לאחר מכן, כשתהליך השלום נתקע והיינו זקוקים דווקא לזיכרון "מורשת" רבין, כמי שבכל זאת האמין בחלוקת הארץ, נעשה ניסיון מאוחר לאחד את העם. דווקא אז עסקו ברבין האיש, הבנאדם, ולא במורשתו המדינית. אבל אז דמותו כבר היתה מפלגת. דווקא רבין, שכל חייו נחשב האדם היחידי שיכול לגשר בין כל חלקי העם ב-74' נבחר לראשות מפלגת העבודה משום שלא היה קשור להנהגה המאוסה מימי מלחמת יום כיפור; וב-92 נ'בחר כראש הממשלה משום שגם ליכודניקים תמכו במועמד המערך הפך לאחר מותו, למרבה הצער, לדמות חוצת מחנות.
דווקא רבין, שבנאמנות שלו לערכי הציונות, שבצניעותו, סימל משהו מערכי המחנה הדתי הלאומי ואיני מתכוון למתנחלים על הגבעות אלא למחנה ששולח את מיטב בניו ליחידות קרביות ומחליף את התנועה הקיבוצית בערכי ההתנדבות - הפך לדמות שמדירה את כיפות הסרוגות מן הקונצנזוס.
לאחר הירצחו היה רבין בדיוק מה שלא היה בחייו. אולי, אם להסתייע באבחנה פסיכולוגית יומרנית, המרנו את דמותו כדי לשכך את ההלם מכך, שדווקא הטוב ביותר להנהגת העם הסתלק בדרך נוראה. אולי.
רצח רבין אמור היה להיתפס מיד כקו שבר בהיסטוריה הישראלית המודרנית, כמו שהשואה להבדיל, כמובן - נתפסת בהיסטוריה היהודית. דבר מוחלט, ללא עוררין, יום אבל ותענית, לחילונים ולדתיים הציוניים יחד. אבל זה לא קרה. הביטו סביבנו. הדרכים בהן מדברים על רבין כיום אלה סימפטומים של זיכרון מפוספס, זיכרון שיקבל את המשקל הראוי לו רק בעתיד הרחוק, כשיבחן בפרספקטיבה היסטורית.