לא צריך שתדליקו לי נר

יום השנה לרצח יצחק רבין מגיע ובמוצאי שבת שוב ינהרו המוני בני ישראל לכיכר שקרויה על שמו, ישירו יחד ואולי ירגישו קצת יותר טוב עם עצמם. אירועים כאלה כבודם במקומם מונח ואשאיר לסוציולוגים לנתח איזה שירות הם עושים לעם ולפרט. אבל מצער מאוד שאחרי שאחרי שהכיכר מתרוקנת ואנחנו חוזרים לשגרה, כל המילים היפות שנאמרות על הבמה כמו נשכחות לגמרי. סובלנות? לא מכירים. כבוד לזולת? הגזמתם.

רבים טוענים שרצח רבין היה שיאו של תהליך מתמשך של קיצוניות והסתה, בחסות חברי כנסת מהימין והתעלמות של השמאל. לדעתי, הרצח היה רק שלב נוסף, התחלתי למדי, בתהליך ההתבהמות שעוברת החברה הישראלית. אי אפשר להימלט מהתחושה שהמדינה שבה אנחנו חיים היום רחוקה אלף שנות אור מזו שאבותינו תכננו לנו וממה שאנחנו מאחלים לעצמנו. זה נמצא בכל מקום: ההתנהגות בכביש, השטחיות בטלוויזיה, השפה המדלדלת שסופגת יותר ויותר השפעות אמריקאיות, התרבות שנהיית נמוכה ורדודה.

היריות שנורו בכיכר היו רק אות הפתיחה לחורבן המבעבע שהפך למנת חלקנו מדי יום. אנחנו חיים בחברה כוחנית, שלועגת ל"פראיירים", שמחפשת קיצורי דרך להרוויח יותר, להשיג יותר, להגיע מהר יותר. קשה, כמעט בלתי אפשרי, לנתק בין רציחתו של רבין בידי יגאל עמיר לבין הרעות החולות שפושות בישראל. כשאנחנו מתלוננים על רמת החינוך בארץ, על הקטל בדרכים, על השחיתות בפוליטיקה, אנחנו צריכים לזכור שכולם שזורים זה בזה, וכולם נובעים מאותו זלזול, מאותה יהירות, מה"סמוך" הידוע שמנהל את חיינו.

עם ישראל אוהב מאוד לקטר על "המצב", המושג הערטילאי שכולל בתוכו את מזג האוויר, את הכלכלה הלא יציבה ואת הביטחון האישי הרעוע. אבל מתי לאחרונה עשה כל אחד מאתנו חשבון נפש? מתי בדקנו כיצד אנחנו מתייחסים לזר, בין אם זה הפלסטיני במחסום, הפועל מתאילנד או האם החד הורית משדרות? האם אנחנו מקפידים על אותם דברים שאנו דורשים בקולניות מנבחרינו – ניקיון כפיים, אחריות אישית, לחימה למען האזרח הקטן - או שמא אנחנו ראויים בדיוק למנהיגים כאלה, מפני שהם מסמלים את כל מה שאנחנו?

בישראל יש יצירה, תרבות, עולם אקדמי עשיר, פעילים חברתיים שעושים למען השכבות החלשות. לא פעם אני תוהה – איפה הם כולם? למה בכל מקום רואים רק את המושחת, הנבוב, השטחי? מדוע בחברה הישראלית של היום, נותני הטון הם אלו שיודעים לדבר בקול רם ולא אלו שיש להם מה להגיד?

מכל פינה בוהק זכרו של רבין, באתרי ההנצחה, בשמות רחובות ובפעילות חינוכית. אבל מעבר לעיסוק בדמותו של רבין ובמשמעות הרצח לדמוקרטיה הישראלית, לא עשינו באחת עשרה השנים האחרונות אף צעד בכיוון הנכון. ראוי שננצל את יום הזיכרון הנוכחי כדי להביט במראה, לבחון את דמותנו מקרוב ולנסות להתרומם, לשנות, להתקדם. השירה בכיכר לבדה לא תציל אותנו.