מלחמת הטוקבק הראשונה

ברכות לכולנו: החלה מלחמת הטוקבק הראשונה. תגובת האינסטנט, שהפכה דומיננטית כל כך בתרבות הישראלית, הופכת לנגד עינינו למדיניות, למטוסים מעופפים, לטילים קטלניים, ל-F16 ולפאג'ר, לחיים שנקטעים באיבם. רק ביום רביעי בבוקר תקף חיזבאללה את המוצב הישראלי בגבול, וכעבור מספר שעות כבר העלתה ישראל את לבנון באש. זהו פרק הזמן שכותב טור רציני מקדיש למחשבה על המאמר הבא שלו. אנשים מתלבטים במשך שבועות וחודשים היכן לגור או איזו מכונית לקנות. אלא שאהוד אולמרט, ראש הממשלה (וגולש נלהב באתרי חדשות, על פי הדיווחים), חושב ככל הנראה שדין יציאה למבצע צבאי רחב היקף כדין תגובה באינטרנט. חייל חטוף בדרום, והופ – הסתערנו על עזה. חטופים בצפון, ובום – אנחנו מפציצים בביירות.

הטוקבק, מטבעו, הוא פעולה שאין צורך לקחת עליה אחריות. הוא מגיע מהבטן, מאחוריו עומדים רק רגשות בוערים ורצון עז לומר משהו, בדרך כלל באופן אנונימי. מלחמה כוללת היא עניין מעט שונה. היא מצריכה מחשבה, תכנון והכנה. אמת, הצבא היה מוכן למערכה, אך אותו גורם שולי ששלח את אולמרט למשרד ראש הממשלה, עם ישראל, כמעט לא שמע בשנים האחרונות על הבעיה הצפונית. אולי זו אשמתה של התקשורת, שנוטה לזנוח את הנושאים הפחות סקסיים לטובת סיפורי הזימה של נשיא המדינה, אך לא זכור שאחת ממפלגות השלטון הדגישה את נושא לבנון במערכת הבחירות שלה. לא התקיים כל דיון ציבורי בנוגע ליציאה למלחמה, פרט למאמרים מתלהמים בעיתוני יום חמישי וסוף השבוע, שגם הם הזכירו באופיים טוקבקים. יתרה מכך, ספק אם בשעות הספורות שקדמו למתקפה הצליח אולמרט לקחת בחשבון, בדיון הפנימי שנערך במוחו, את ההשלכות האפשריות של החלטתו. כניסה של הסורים לתמונה? האיראנים מתערבים? עשרות הרוגים בעורף? ניסיון העבר הכואב בלבנון? עזבו אתכם משטויות, תנו להם בראש.

ומה לגבי מיגון העורף? ביום שבת, באיחור של שלושה ימים ו-700 טילים, הכריז עמיר פרץ, שר הביטחון, על מצב מיוחד בחלק מישובי הצפון. זה קרה אחרי שארבעה אנשים נהרגו, מאות נפצעו ורבים התלוננו על מקלטים נעולים. מספר שבועות של המתנה יכולים היו לספק לא רק ריענון של תוכניות המבצע ובדיקה שקולה של כל התרחישים האפשריים, אלא גם הכנה מדוקדקת של העורף הישראלי למערכה העומדת בפניו, פתיחת המקלטים ותרגול הכניסה לחדרי הביטחון. תחת זאת, תושבי הצפון הופקרו, ועדיין מופקרים, לחסדי כוונות החיזבאללה, בלי שאיש העניק להם התרעה מוקדמת. גם לאחר פרוץ הלחימה מתעלמים ראש הממשלה ושר הביטחון מאזרחיהם. ארבעה ימים חלפו, ואיש מהם לא פנה לאומה והסביר את מטרות המבצע ואת הסיכונים הצפויים לעורף. הבימה נשארת לאנשי הצבא, רובם עילגים, מלאי קלישאות וריקים מאמפתיה ומרגישות. אפילו נחמן שי איננו.

נראה שגם מספר שבועות של המתנה לא היו ממתנים את אולמרט ואת דעת הקהל, שמחקה מהלקסיקון בשנים האחרונות מילים מגונות כמו "שלום", "משא ומתן" ו"הפסקת אש". ייתכן ששנים של הפגזות בשטחים ואזרחים הרוגים בשני הצדדים הקהו את חושיהם של קברניטי המדינה. מי ששם לו למטרה "לגבות מחיר" (כלומר להרוג כמה שיותר ערבים, בשפה פחות מכובסת), סופו שיתעלם מהמחירים שמשלמים ארצו ואזרחיו. אולי אולמרט ופרץ ראו בעיני רוחם שבועיים ארוכים שבהם נסראללה נושא נאומים מלגלגים על חשבונה של ישראל, ושם מדינה שלמה לצחוק. אלא שראש הממשלה ושר הביטחון נשלחו לעמדותיהם על מנת להתעלות מעל הדם הרותח ורגשות הנקמה הבוערים. כבוד פגוע יכול להיות שיקול שמנחה טוקבקיסט, לא מדינה בדרך למלחמה.