מתרבים האיתותים לכך שמדינת ישראל על כל מערכותיה דוחפת בכיוון של כפיית עימות אלים עם האוכלוסיה הערבית. רוצים לשנות ולעברת שמות של ערים, רוצים להרוס בתים, רוצים להפריט ולייהד את נכסי הפליטים הפלסטינים, חוקי "נאמנות" מוצעים בסיטונאות, יש את חוק האזרחות, יש את חוק הנכבה וכן, גם חוק נאמנות. מדינה שלמה דוהרת לעימות.
נשאלת השאלה מדוע מדינת ישראל באמצעות הממשלה שלה מחוקקת חוקים גזענים במהותם? השאלה היותר מעניינת היא מדוע מחוקקים את אותם החוקים כאשר קיימים בידי המדינה מספיק כלים על מנת לבצע את אותה מדיניות שבמהות החקיקה הגזענית העכשווית.
מדינת ישראל נהנית מחוקים ותקנות לשעת חירום שהיא קיבלה בירושה מהמנדט הבריטי ועל סמך ארגון עדאלה לזכויות אדם, ישנם יותר מ-20 חוקים מפלים, החל מחוקי ההגירה והאזרחות דרך חוקי המקרקעין והתכנון וכלה בחוקי הנאמנות. אז למה לכל הרוחות למדינה יש עוד חוקים, שאפילו מבחינת הגדרת הביטחון הלאומי הם מיותרים?
לא לדמוקרטיה מתגוננת אנו עדים, אלא לגזענות מתגוננת. זהו סימן מעודד, מפני שהאוכלוסיה הערבית מספיק חזקה ומאורגנת בהגנה על זכויותיה וחופש הביטוי שלה. יותר דיכוי וגזענות רק יוסיפו לחוזק הפנימי של אוכלוסיה זו.
הגזענות הסמויה הופכת להיות גלויה ומוצהרת. אין הדבר משנה במהות המדינה, אולם בתור מדינת חוק עם ריכוזיות גבוהה, המדינה מעבירה מסר לכל גזען כי החוק לא יעצור בעדו לבטא את "מאווייו הלאומיים" וכך הפכו אירועי עכו של השנה שעבר לניצנים שבישרו על העתיד לבוא.
עימות בלתי נמנע?
האוכלוסיה הערבית מאשימה את מדינת ישראל על מנגנוניה הפוליטיים, הביטחוניים, המשפטיים והאזרחיים בדחיפה מכוונת לפינה וכפיית עימות שאולי יהפוך לאבן היסוד של שימוש קולקטיבי לחוקים החדשים - חוקים שבמהותם הינם חוקים של עימות, מאחר ואין הם ברי ביצוע ללא אלימות של המדינה.
האוכלוסיה הערבית מאשימה את מדינת ישראל בכך שהיא מהלכת על חבל מסוכן ביותר ודוהרת בכיוונו של ראש השב"כ, שכבר בשנת 2007 סימן את האוכלוסיה הערבית כסיכון אסטרטגי וכמובן, לסיכון אסטרטגי ייעשה סיכול ממוקד מאותו בית מדרש.
בהסתכלות מפן אחר, אנו עדים למדינה מאבדת שיווי משקל וחסרת אופק, מדינה שקובעי המדיניות שלה מפגרים אחר ההתפתחות ההיסטורית. אין עוד מקום בעולם שחוקים עוברים במענה לאינסטינקט גזעני של שר כזה או אחר, שרוצה לעברת שם של עיר ערבית פלסטינית או לקבוע לערבי למי עליו להיות נאמן. במקרה זה אין האוכלוסיה הערבית עוברת משבר, אלא המדינה שלא חוסכת כל הזדמנות מבלי לנסות לפגוע במעמדה של האוכלוסיה הערבית וכלל העם הפלסטיני.
מדינת ישראל מנסה להתמודד עם ההתפתחות הטבעית של התודעה הערבית-פלסטינית, אשר התפתחה בתנאים שנכפו על העם הפלסטיני לפני 60 שנים ויותר. דרך השב"כ וחקירותיו עם מאות בני נוער בשנה זו, מנסה לכפות נאמנות וליצור משת"פים או להפעיל מנגנון של טרור והפחדה מפני נטילת חלק בחיים הציבוריים. המדינה רוצה שהנער הערבי ישכח את המולדת, ישכח את עמו ושיוותר על העבוד הלאומי והאנושי שלו לטובת נאמנות חובה למדינה היהודים. לכו ותמצאו ערבי כזה!
מדינת ישראל אכן יכולה לכפות עימות על האוכלוסיה הערבית, אבל היא לא תשלוט בתוצאותיו בטווח הקצר ואפילו לא בטווח הארוך. ואם מדינת ישראל רוצה להטיל וטו על הלגיטימיות של קיומה של האוכלוסיה הערבית במולדתה, אזי משוואת הלגיטימיות היא לא לטובת ישראל והאוכלוסיה הערבית היא לא הצד החלש.
*הכותב הוא יו"ר הוועד הציבורי להגנה על החירויות במסגרת ועדת המעקב העליונה של האוכלוסייה הערבית, ומנכ"ל ארגון הגג של החברה האזרחית הערבית (אתיג'אה)