משה לנדוי, שהלך היום (ראשון) לעולמו, היה אחד השופטים הגדולים והחשובים שהיו למדינת ישראל מאז הוקמה. הוא היה שופט כבר בתקופה המנדטורית והצטרף לבית המשפט העליון שנים מספר לאחר הקמתו. מההתחלה הוא נחשב כשופט קפדן אשר לא מוותר על שום פרט, הן במשפט הפלילי והן במשפט האזרחי - ויותר מאוחר גם במשפט הציבורי.
משפט אייכמן - שעתו הגדולה
לנדוי ניפק או הצטרף למספר פסקי דין חשובים. הראשון הוא פסק דין ירדור (אלארד 1965) בו בפעם הראשונה, בית המשפט העליון אימץ את התאוריה של "הדמוקרטיה המתגוננת" בה הפיקו את לקחי נפילת משטר ויימאר. במקרה הזה פסלו השופטים רשימה ערבית אשר ביקשה להתמודד בבחירות בכנסת ואשר נטען כנגדה שאינה מכירה במדינת ישראל.
שעתו הגדולה של לנדוי היתה כמובן משפט אייכמן בשנת 1961. הוא ניהל את המשפט הקשה הזה ביד רמה ולא אפשר, עד כמה שניתן היה, לאמוציות להיכנס את האולם. בשנת 1969 הוא כתב את פסק דין ברגמן בו, לראשונה, פסל בית המשפט העליון חוק של הכנסת - דבר שלמעשה מבשר על המהפכה החוקתית כשלושים שנה מאוחר יותר. כמו כן השופט לנדוי כתב גם את פסק הדין אלון מורה בו הוא הורה על הריסת התנחלות שנבנתה על קרקע פרטית ובניגוד לעמדת הרמטכ"ל אשר טען שהבנייה נעשתה מתוך שיקולים ביטחוניים.
השופט לנדוי עמד במידה מסוימת מול השופט ברק הן כשהם ישבו יחד והן לאחר שהוא פרש לגמלאות: השופט לנדוי אימץ עמדה של ריסון עצמי של בית המשפט כנגד העמדה האקטיביסטית של השופט ברק ובמידה מסוימת גם של השופט שמגר.
אין ספק שלנדוי שייך לדור הנפילים.
פרופ' קלון קליין מלמד בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית.