מחאת השטח: למה העו"סים ממשיכים לשבות?

בשורה טלפונית מרגשת שקיבלתי מחברה, עובדת סוציאלית, החזירה אותי באחת למחשב. שוב עלה בי הרצון לכתוב ולשתף ביחס לתחושותיי באשר לשביתה שלנו, שביתת העובדים הסוציאליים. דווח לי כי איגוד העובדים הסוציאליים החליט לדחות את ההסכם שהתגבש מול האוצר ולהיאבק על צדקת דרכנו. המטרה היא אחת: לאפשר לנו לקבל גמול הולם על עבודתנו המקצועית, גמול שלא ניתן לנו במשך שנים ובעוונותינו גם לא דרשנו בנחישות לקבלו.

אך לא עוד!!!! לאחר כמה ימים עגומים, בהם הייאוש הלך והשתלט, שוב אני מתמלאת תקווה. נוכחתי לגלות כמה כוח יש לקבוצה לשנות החלטות ולהביא למהפכות. במשך ימים, מפגינים עובדים סוציאליים וסטודנטים לעבודה סוציאלית אשר זכו לכינוי התקשורתי "השטח" כנגד ההסכם המתגבש. במשך ימים "השטח" מחה וצעק את צעקתו הרמה: ”איגוד העובדים הסוציאליים, אל תמכור אותנו בזול". נדמה היה כי האיגוד אטם את אוזניו ולא שעה לצעקות. היום, אולי בשל עוצמת הצעקות, גם האטומים ביותר לא הצליחו להתעלם מהקולות הרמים שעלו מהרחובות ונענו לצעקה. "שטח" יקר, מסתבר שיש לנו כוח, אומץ ויכולת השפעה.

בניגוד לחדוות הרגע, בסוף השבוע חוויתי תסכול. בבואי לארוחת שבת אצל הורי בעלי, התקבלתי בחיבוקים ובהתרגשות מצדם. ”כל הכבוד קרן" אמרו לי חמי וחמתי, "נראה כי הצלחתם להגיע להסדר משמעותי של תוספת שכר, עד 45% תוספת". התיאבון הבריא עמו הגעתי לארוחה דוכא ברגע. לא רעב ולא צמא היו עוד מנת חלקי, ולחילופין, הוצפתי בזעם משתלט וטורדני. מיד העמדתי את יקיריי על טעותם המרה ושיתפתי אותם כי "לא אקבל תוספת משמעותית לשכר אלא 1,100 ש"ח שיתפרסו על פני ארבע שנים. אם התמלאתם גאווה, בשל המחשבה כי קיבלתם למשפחתכם כלה המכלכלת את משפחתה בכבוד, טעות מרה טעיתם. הסכם צו הרחבה מול האוצר לא נחתם ולכן נדמה כי אזדקק להסכם הרחבה לתחזוקה כלכלית מצדכם לעוד שנים ארוכות". איזו בושה. הבטחתי להם כי אני לא מרימה ידיים ואמשיך במאבק הצודק.

שלפתי את מחשבון היד המעלה אבק במגירה נסתרת, והצגתי את אווילותו של משרד האוצר שנלחם לתת לנו תוספת שכר מזערית. הצגתי בפניהם את התרשמותי כי הסכום הכולל של העלאה משמעותית בשכר לעובדים סוציאליים לא יביא לגרעון לאומי ולא ירחיב את החור במכנסיים באופן משמעותי. בכל זאת, אנו מדברים על כ-10,000 עובדים סוציאליים בלבד. כל זאת, תוך הבנה של ייחודיותה של מדינת ישראל, שהנה בעלת צרכים רבים בתחום הביטחון, החינוך, הבריאות וכו'; אני ערה לעובדה שהעוגה אינה גדולה ועליה להתחלק בין כולם.

יום אנו, העובדים הסוציאליים, נאבקים על מנת לקבל את שמגיע לנו ואת ההכרה הכלכלית בפועלנו והכשרתנו. זה הזמן שלנו להתגייס למען עצמנו, זהו רגע מכונן שספק אם יחזור על עצמו בזמן הקרוב. זהו רגע שאנו חייבים לנצלו ולמצותו עד תום, עד שיינתן לנו שכר הולם ותגמול הולם על מקצועיותנו. זה הרגע להמשיך ולהיאבק בכל דרך לגיטימית: בתקשורת וברחובות לשם השגת מטרתנו.

ולסיום, לך מר פרי, יו"ר האיגוד, אבקש להזכיר כי אינך לבד במערכה הקשה. אנו, "השטח" לצדך. עשה בנו שימוש על מנת למנף המשא ומתן ובכדי להגיע לתוצאות חיוביות משמעותיות בקרוב. נדמה שהיום, יותר מבימים האחרונים, מהלך זה הופך אפשרי יותר ויותר.

*קרן אביאלי אלקן היא קצינת מבחן לנוער-מדריכה וראש צוות נפת הרצליה במחוז ת"א.