ביום ראשון בערב היתה שעה של חרדה בבית. פחד שבחינת הבגרות במתמטיקה תידחה. השמועה היתה שמישהו השיג את גליון הבחינה. אחרי זמן קצר כל הבית נרגע, שום דבר לא השתנה - הבחינה במתמטיקה נערכת במועדה: היום, באחת בצהריים.
זו בחינת הבגרות הראשונה של התאומים. הפחד מפני הדחייה שלה היה גדול. הם רוצים כבר "להיות אחרי". אם הבחינה היתה נדחית, הרצף בין הבחינות הבאות היה בלתי נסבל, והן היו קרובות מדי אחת לקודמתה.
כל הבית מתרגש. מתקשרים לאבא, שהוא רואה חשבון מהחננות-של-עשר-בבגרות ושואלים את כל השאלות שאף אחד מהחבר'ה לא מצליח לפתור. אבל אבא הוא בכל זאת המוצא האחרון, כי הם יודעים שבכל פעם שהוא נשאל שאלה, צפויה להם חפירה ארוכה של הסברים, דרך, ומאה פעמים שבהן הוא יברר איתם: "הבנתם?" ו-"למה לא התחלתם ללמוד יותר מוקדם?, דווקא הערב שאני תורן בכנסת? לא יכולתם להתחיל איתי שלשום?". ולפעמים יש גם עצבים הדדיים ששני הצדדים מנסים להרגיע אותם מהר, אבל בשורה התחתונה הבחור זוכר את החומר ומספק את הסחורה, אין מה לומר. ואני? אני הייתי במגמה דו לשונית, לא חזקה במתמטיקה ולכן לא ממש סופרים אותי בבית בימים האחרונים...
אני נשמעת כמו אמא שלי וזה מפחיד
שלושה ימים אחרונים של לפני, הבית מלא בספרי מתמטיקה, ניירות עם תרגילים פתורים, ברובם. הרבה פרפרים בבטן, גם של ההורים שזוכרים את הבגרויות של עצמם. שולחן הלימודים שלי היה בחדר השינה של אימי, כדי שתוכל להשגיח עלי שאני אכן לומדת, דבר שלא כל כך עניין אותי באותה תקופה. אבל בגרויות, גם אז כמו היום, היו בבית שלנו משהו שאין דבר כזה שנכשלים בו.
תעודת בגרות היא בעיני אמירה מסוימת של הילד, וכיום יש רבים שאחרי הצבא נכנסים למסלול לימודים. אז כן, וסלחו לי על הקלישאה: בעיני השכלה היא כלי מאוד חשוב להצלחה בחיים. תמיד יש כאלה שלא למדו והצליחו בגדול, אבל הם היוצאים מן הכלל. נכון, יש גם כאלה שלמדו והצליחו פחות, אבל יש קורלציה בין השכלה והצלחה בחיים. המפתח להצלחה בחיים, כך חונכתי, הוא זכאות לתעודת בגרות. כל תלמיד צריך לשאוף שהמפתח יהיה בידיו, וההחלטה אם להשתמש בו תהיה שלו. פתאום אני נשמעת לעצמי ממש כמו אמא שלי. זה מפחיד.
הבוקר מגיע, ואצלנו בבית לא ממש אוכלים לפני בית הספר. כן, אני יודעת שזה לא בריא. ניסיתי, התחננתי, הסברתי - לא הלך. היום אני לא מוותרת ומתכוונת להאכיל אותם בכח, כדי שתהיה להם אנרגיה לבחינה. אני רואה שהילדים מתרגשים, למרות ניסיונותיהם להפגין קוליות. הם אפילו לא רוצים שנסיע אותם לבית ספר, ומעדיפים אוטובוס עם חברים.
עוד מעט הבגרות הראשונה כבר מאחורינו. בהצלחה לכל התלמידים ולא פחות חשוב - גם להורים, הלחוצים לא פחות.