בלדה לחובש: בועז סיכן את חייו והציל את חבריו

(צילום: תום ברקאי, לקוח מתוך הסרט "חלונות של געגוע")

"לא חדלתי לראות אותו, ולו ליום אחד. יש לי תמונה שלו בכיס החולצה מהיום שהוא נהרג", סיפר מנחם שמואל, אביו של סמ"ר בועז שמואל, ששירת כחובש קרבי בגדוד 12 של גולני ונהרג במלחמת לבנון הראשונה. ערב יום הזיכרון התכנסו בבית המשפחה ברמת גן חבריו לנשק של בועז, שהציל את חייהם.

רוני כהן, בן 51 , הוא אדם גדול מימדים וחייכן ממושב אביגדור. קשה לזהות כל סממן של פגיעה נפשית או פיזית מבעד חיוכו. כהן קטוע רגליים, אך יושב זקוף על כסא הפלסטיק בביתם הנינוח של אסתר, אמו של בועז, ומנחם. לצידו, נושא חיוך גדול לא פחות, יושב דני אליאן בן ה-49, שהתעוור במלחמה.

היום הראשון של מלחמת לבנון הראשונה הוביל את כוחות חטיבה 769 מבית הלל לעיירה מרג' עיון, דרך נהר הליטני ועד ציר הנפט הסלול מעט צפונית לברך הנהר. ציר הנפט היה מלא מוקשים מכל סוג. בראש השיירה היה טנק, שתפקידו היה לפוצץ את המוקשים על הציר. לאחר זמן מה מוקש צד פגע בזחל הרכב והשביתו. על כן, ניתנה הפקודה להמשיך ולזהות את המוקשים שעל הדרך רגלית, ומי שתפקידו היה לבצע את המשימה היה קצין ההנדסה הקרבית בראש השיירה, רוני כהן.

יחד איתו, יצאו למשימה עוד חמישה חיילים, אחד מחיל ההנדסה ועוד 4 מגדוד 12 של גולני, ובניהם גם דני אליאן – קשר מפקד הפלוגה של גולני. כך הלכו השישה לפני השיירה, בעוד כהן משתמש בדוקן מוקשים כדי לחשוף את המטענים, ומפרק אותם בזה אחר זה.

אחרי הליכה של כמה שעות בתוואי ציר הנפט הפתלתל, לאחר פירוק מוקש נ"ט, רוני הפעיל בשגגה מוקש נגד אדם. הפיצוץ העיף אותו אחורה על גבו ושתי רגליו נקטעו במקום. הוא לא איבד הכרה והמשיך לשגר לחיילים שמאחוריו פקודות ודברי הרגעה. "לשמחתי, בזמן הנפילה אחורה לא הפעלתי עוד מוקש נ"א", סיפר רוני. "בעיניים לא ראיתי, כי הן היו מכוסות דם, הרגשתי חום גדול מאזור הרגליים והבנתי מהר מאוד שהן כבר לא מחוברות אלי. בועז רץ לעברי והתחיל לטפל בי ואני רק התפללתי שלא יפעיל מוקש נ"א נוסף שנמצא באזורנו. הוא החדיר לי זריקת מורפיום והפעם הבאה בה התעוררתי הייתה יומיים אחר כך, ב'תל השומר'", נזכר רוני.

"ממש ברגע הפיצוץ הוא התחיל לרוץ לעברו, בלי פחד ובלי מחשבה שנייה", נזכר דני, שהיה עד לפיצוץ ולגבורותו של בועז והוסיף: "הוא הגיע אל רוני, הוריד ציוד רפואי, שם חוסם עורקים ופעל כמקצוען. הצעקות של המ"פ שלנו, שצעק: 'תיזהר! תיזהר!' לא עשו עליו רושם, ותוך כמה שניות רוני כבר היה על האלונקה בדרך לנגמ"ש פינוי. בועז שם לו יד על הצוואר ובדק לו דופק לאורך כל הפינוי. אני סברתי, כמו כל החיילים האחרים בכוח, שרוני לא ישרוד את תופת הפציעה".

"שבוע אחרי הפציעה בועז בא לבקר אותי. הוא נכנס לחדר עם סנדלים תנכ"יות ומכנסי ג'ינס כחולים. חמוש במשקפיים ורעמת שיער גדולה. שאלתי אותו מיהו, והוא עונה לי 'בועז החובש'. הוא נשאר בחדר חמש דקות והלך אחרי שלקח ממני את מספר הטלפון", סיפר רוני. חודשיים אחר כך, כשבועז נהרג, משפחתו של רוני סירבה לתת לו לראות את הפרסום בעיתון. "הרגשתי באותו היום שמשהו לא בסדר, דרשתי בכל זאת להסתכל על הכותרת וראיתי שנהרגו שמונה לוחמים ובניהם גם בועז – החובש שהציל את חיי".

חודשיים לאחר פציעתו של רוני, פלוגה ג' של גדוד 12 הייתה בכפר סיל, לא רחוק מנמל התעופה של ביירות. הפלוגה התמקמה במתחם מגננה חפור היטב ומדופן בסוללות עפר והחיילים קיבלו פקודה לחפור גם שוחות משלהם להגנה מפני הפגזה – אם תבוא. לקראת שעות הצהריים, אש פגזי האויב החלה לפגוע בפלוגה.

דני סיפר כי "הטנקים מסביב למתחם שבו התמקמנו לא זיהו מאיפה יורים עלינו. אחד מהם ספג פגיעה ישירה מטיל ואנחנו קיבלנו גם הודעה על נפגעים נוספים מהפלוגה. בועז רץ עם נמרוד המ"פ לטפל בפצוע מהטנק ובחברים".

ההפגזה המשיכה במלוא עוצמתה ודני חפר לעצמו שוחה חדשה לאחר שמיקומו המקורי נתפס על ידי חייל מבוהל אחר. "קרבת השוחה שלי לשוחת מפקד הפלוגה נטעה בי את האשליה שכלום לא יקרה לי", נזכר דני והוסיף: "חיכיתי יחד עם בועז לחבירה של חייל שנפצע בפגיעה של הטיל בטנק, ופתאום נפל פגז בינינו לבין בועז. בועז ספג את כל הרסיסים של הפגיעה, ובכך הציל את חיי. השיריונר נהרג, בועז נהרג ואני התעוורתי מהפגיעה - אך חיי ניצלו".

"בועז היה חייל קטן ושמנמן", סיפר דני, "הפה שלו אף פעם לא היה נסגר. בייבי פייס כזה. חייל מהסוג שלוקח את התפקיד שלו מאוד ברצינות, ומצד שני היו בו הרבה גוונים של התנהגות ילדותית. כל הזמן היה מסתובב עם ספרים על צמחים ובעלי חיים, בנוסף למשקפת תצפית – לא למטרות צבא כמובן, שתמיד הייתה תלוייה על צווארו. הייתה בו נתינה ללא גבולות. גם שהחיילים היו יושבים משועממים במוצב הוא היה מוצא זמן להכין מרק לכל החבר'ה".

אסתר, אימו של בועז, סיפרה כי חששה מכך שאופיו המפוזר של בועז יפגע בו בשרותו הצבאי. "הוא היה ילד טוב וחולמני, נער טבע. היה ישן בשיעורים אבל כאשר המורה הייתה שואלת שאלה מורכבת תמיד היו מעירים את בועז שיענה. חובב גדול של זאולוגיה ובוטניקה".

בחופשתו האחרונה מהצבא, שבועות ספורים לפני שנהרג, לאחר הביקור אצל רוני בבית החולים 'תל השומר', החליט בועז לבלות חלק ניכר מזמן החופשה במקום שבו הרגיש הכי שייך – בטבע, מול הים התיכון עם החכה בידו. "הוא לא היה הורג את הדגים כמובן", אומר אביו מנחם, "אלא מתבונן בהם, חוקר אותם ומחזיר אותם ישר לים שישחו".

קצין הרפואה הראשי של צה"ל, תת-אלוף נחמן אש, סבור כי "סיפורו של סמ"ר בועז שמואל ז"ל, חובש קרבי שהקריב את חייו על מנת להציל את סגן רוני כהן ואת דני ליאני, הוא סיפור מרגש המבטא את הערכים עליהם גדלים החובשים בצה"ל: הצלת חיים, אי הפקרת פצוע בשטח והקרבה"

טיפולו הראשוני של בועז הציל כאמור את חייו של רוני , שלימים קרא לבנו הבכור- בועז. על מעשה ההצלה זכה בועז בצל"ש האוגדה לאחר מותו.