בלוג סיכום המשט: הקורבנות לא היו לשווא

"הקורבנות לא נהרגו לשווא, והמשט יביא בסופו של דבר להסרת המצור על עזה", זה המשפט שסיכם אחד ממכתבי התמיכה שקיבלתי מישראלי יהודי, ואני חותמת עליו.

המשט, המשתתפים בו ותשעת הקורבנות לא היו לשווא. הם פתחו צוהר עולמי לשתי סוגיות הקשורות לא רק לחיי הפלסטינים, אלא גם לחיי הישראלים. לצד עניין המצור ב"ה"א" הידיעה, נחשף בריש גלי עד כמה רעועים הם יסודות הדמוקרטיה בישראל ועד כמה תנאי האזרחות יחסיים. דמוקרטיה ואזרחות המרוקנות מתוכנן עם כל התנגשות בין הפרקטיקה הפוליטית של האזרחים הערבים, לבין הקונסנזוס האידיאולוגי- פוליטי במדינה.

המשט הסתיים בפעולה פיראטית ותוקפנית מטעם מדינה שהפכה את העבירה על החוק הבינלאומי והפרת זכויות אדם למדיניות סיסטמטית. המשט הסתיים, למרות כל הכאב, בהצלחה. אולם, לא מוצו השלכותיו הפוליטיות, ולא עשרות הסיפורים ששמעתי רק אחרי חזרתי למולדת, לא הנחישות להעמיד את האחראים לדין, ולא הנחישות לשבור טוטאלית את המצור.

אחרי סיום החטיפה עמדו מאות חיילי הקומנדו והשוטרים מחוץ לקומה השנייה, שם איבדו חייהם שניים מהקורבנות בגלל סירוב החיילים להעניק להם סיוע רפואי. שני הפצועים שתתו דם ואני בעצמי ניגשתי לבקש עזרה עם שלט בעברית, אולם החיילים התעקשו בסירובם.

השלב השני היה פינוי הקומה מהנוסעים, ופינוי הפצועים והחיפוש. כמובן שלא נמצא נשק. הם הכניסו את כולם לקומה השנייה, ואז ניגש אלי הפקיד ואמר: "ח"כ זועבי, אנחנו מבקשים את העזרה שלך". קול של צעקה פרץ ממני בזעם וביגון "אל תבקש ממני לעזור לך, היית יכול לבקש זאת לפני שרצחת חמישה קורבנות". כמובן שלא ידעתי אז על ארבע הקורבנות הנוספים. "אני אעזור ל-600 האזרחים, אלה שעדיין מאוימים על ידיכם". עשיתי כמיטב יכולתי למנוע שפיכות דמים נוספת, ופעלתי להרגיע את הרוחות של כולם מחשש לאובדן חיים נוספים. ידעתי, שחיילים מבוהלים עלולים לירות בכל דבר שזז, אפילו אם מישהו הולך לשירותים.

כעבור שלוש שעות מההשתלטות, הכניסו אותנו שוב לחדרים גדולים. כל הגברים נאזקו. כולם, גברים ונשים, צוו לשבת, מלבדי, בגלל החסינות. עקבתי בדאגה אחרי הנוסעים, מחשש להתעללות מצדם של החיילים החמושים. אני לא ראיתי במו עיני התעללות כזו. רק מאוחר יותר שמעתי מנוסעים שהרביצו להם. הסתובבתי ליד 600 הנוסעים, מנסה לעזור להם במעט שאני יכולה: אימא שמחפשת את החלב של התינוק שלה, בחור צעיר שאיבד את משקפיו, איש מבוגר שאיבד את התרופות, אחר שירד לו הסוכר וכמעט התעלף. הייתי צריכה לענות ולטפול במאות שאלות שהופנו אליי. הייתי הכתובת היחידה של הנוסעים מול החיילים והמפקדים, ובעצם ייצגתי אותם.

ב-12 השעות שחלפו עד שהגענו לאשדוד, מהשעה שבע בבוקר ועד השעה שבע בערב, נדמה לי כי החיילים התאפקו מול נוכחותי על הספינה. כנראה שאלה שהרביצו להם וצעקו להם, לא היו בסביבתי. הערות ההטרדה המינית של "בא לך עליה", "תרדוף אחריה לשירותים", לא הגיעו לאוזני אז, והם חשבו שמי שלידם אינה מבינה את השפה, אך טעו.

בזמן הזה, החיילים ערכו חיפוש. כמובן שלא מצאו נשק, אך מצאו הרבה מזומנים. אוסאמה קשוע, תושב בריטי, החזיק, כמו כל תייר ממוצע, כמה סכומי כסף בכמה מקומות בחפציו השונים. 800 דולר, 2000 דולר, ו-1000 יורו. כולם נעלמו כאילו לא היו. זה מסביר איך ישראל פעלה: לא רק כאחרונת הפיראטים שחטפה ספינה ו-600 נוסעים, אלא גם שדדה כל נכסיהם. כל נוסע החזיק בסכום כסף, במחשב נייד, מצלמה, טלפונים ניידים, והכל, הכל נשדד. זוהי עוד פרקטיקה של הכיבוש. לאן נעלם הכסף? לכיסם של החיילים או לקופת המדינה? לממן את מסיבות החיילים, או את מסע ההסברה של מדינת ישראל? הבעלים עוד יתבעו את נכסיהם, והמדינה תוכרח לוותר על הפטנט של "נכסי נפקדים נוכחים".

חזרתי ארצה וקיבלתי הרבה שיחות מאנשים שהיו על הסיפון. עדויותיהם יגיעו לכל העולם, אך גם לקוראים הישראלים. אוסאמה, שכספו נשדד, העיד בפניי על מה שעבר עליו בזמן שחיכיתי ליד שאר הנוסעים בזמן הורדתם מהספינה, כמעט חמש שעות. הרחק מעיני הנוסעים ומעיניי, הוא הורחק משאר הנוסעים, נאזק מאחורי גבו, כשאגודל והזרת מוחזקים יחדיו. רופאו אמר לו השבוע כי ידו לא תתפקד לפחות חצי שנה. החיילים סגרו את פיו בסמרטוט, כיסו את פניו בחולצה, ולאחר ששפכו עליו מים קרים, כיסו את ראשו בעוד שקית ניילון.

אני מבטיחה למאות הישראלים ששלחו אלי מכתבי תמיכה שאנחנו נמשיך את המאבק נגד המצור ולא נישבר ולא נכנע מול הפאשיזם העולה בחברה הישראלית. אבל את זה אנחנו לא נעשה לבד, אלא ביחד, כפי שכתב לי בחור צעיר מנתניה. מדיניות גזענית וכהניסטית היא לא רק בעיה של האזרחים הערבים ונציגיהם, היא בעיה של החברה הישראלית, גם אם מקורותיה נעוצים בתפיסה שמתנכרת לזכויות הפלסטינים באשר הם, ודוחפת להשתקת כל ערעור על התנכרות זו.

אולם, הכהניזם העולה אינו מקור הבעיה, אלא הסממן שלה. זוהי ההתפתחות הכמעט-טבעית לתפיסה הכי ממסדית של המדינה והחברה, שמתנכרות לזכויות הפלסטינים במולדתם, ולא רק על מולדתם, ולזכויותינו על ארצנו, ולא רק בארצנו. הייתה הכנה בת 60 שנה לפאשיזם הזה: הכנה בצורת שלילת הקשר בין הערבי לבין מולדתו, והתפיסה שאנחנו וכל מה שנשאר לנו, הוא בזכותה של ישראל, בעוד שהאמת היא שאנחנו נמצאים בזכות ההיסטוריה, ושכל מה שיש לנו הוא למרות המדינה ולא בזכותה.

למרות כל הקשיים, לקחנו על עצמנו את המשימה של אזרחות דמוקרטית, והיה עלינו ליזום תהליך אקטיבי שינסה לפתור את הסתירה שנתקל בה האזרח הערבי, בין זהות לאומית לבין אזרחות אקטיבית. אלא, שבכל פעם שהאזרח הערבי דורש אזרחות מלאה ושוויונית, הוא נתקל בחומה של דה-לגיטימציה, עוינות והכפשה, כאילו נטל על עצמו את קללת הדמוקרטיה.
ככל שהאזרח הערבי מתייחס לאזרחותו ברצינות ונעשה אקטיבי יותר: מציג אלטרנטיביות פוליטיות, מנסה לקדם את האופציה הדמוקרטית, מנסה לפתור סתירות בין אופי המדינה לבין זהותו - כך המדינה נעשית אקטיבית יותר בשלילת הזהות שלו.

היום, בזכות חברה שנתנה את אמונה לליברמן, בזכות כנסת שהפקידה את גורלה בידי מיכאל בן ארי, בזכות מרכז וימין שלא ניתן לבדיל ביניהם, ובזכות היעדר שמאל אמיתי, המדינה מתחילה להיכנס לאקטיביזם משלה, ולפעול בשיא המרץ לדה לגיטימציה לעצם הפעילות הפוליטית של האזרחים הערבים ונציגיהם.

אופציית האזרחות הזו, נתגלתה כפגומה בצורה פאטאלית, לא בגלל שהיא אנטי דמוקרטית, אלא בגלל שהיא חשפה בריש גלי, איך לא, את אי עמידת המדינה באתגר. אופציית האזרחות הנאמנה לאזרח, הפכה בעיני המדינה לאיום. במקום להתמודד עם האתגר של האזרחות הדמוקרטית, נתפס כל ערבי שמציג את האתגר כמאיים על המדינה, והבחירה האסטרטגית שלה היא להרוג את השליח. אקטיביזם פוליטי, אינו עוד סימן של אזרחות, אלא סימן של אי-נאמנות. הממסד והאזרחים בישראל חייבים להבין: מי שמאוים הם האזרחים הערבים, ומי שמאוים כאשר האזרחים הערבים מאוימים, היא הדמוקרטיה עצמה.

אחרי הכול, אני מסיימת באחד המכתבים שקיבלתי: "כל בר דעת מבין שלא עברת על שום חוק... צר לי שהמדינה שלנו נוהגת כאחרונת הפירטים, ועוד מתגאה בכך. מי שצריך להיות מותקף בפרלמנט הוא מי שנתן את ההוראה לתקוף ספינה אזרחית במים בינלאומיים". ואילו אחרת כתבה: "האנשים שהתקיפו אותך באופן כה בהמי, יכולים וצריכים לקבל ממך שעור בדמוקרטיה. מקווה שתצליחי להתעלות מעל האירועים האחרונים, ולהמשיך בפעילותך החשובה".

תודה לתומכים, תודה ליוזמי המשט, יישר כוח לכל מי שפועל למען צדק, חירות ודמוקרטיה.

עדכון ראשון: 20:05